ערוצמ-עירזת תשרפ · tumá (impureza ritual) para enseñar que la vida sin más no es suﬁciente, que esta debe ser un instrumento en el servicio a Dios; de lo contrario,

ArtScroll® Series

פרשת תזריע-מצורעParashat Tazria-Met ora

Rabí Natán Scherman / Rabí Meir Zlotowitz Redactores Generales

e∂ıcıón rabıno sıón levy

z

Reproduced from the Castellana Rabino Sion Levy Edition Chumash with permission of the copyright holder ArtScroll / Mesorah Publications Ltd,

650 / ספר ויקרא יב / א ־ח

אונקלוסלל עם ר: ב מ� ליל יי� עם משה למימ� א ומ�די תע� ארי א אתת� ר למימ� אל ישר� בני א יומין בע� א ש� ב� א� ר ותהי מס� ותליד דכ�א: ב� א� מס� תהי ה סובת� רחוק כיומי רלתה: א דע� ר בסר� ה יגז� א� א תמינ� ג וביומ�

ם דכו א יומין תתיב בד� ת� תין ותל� ד ותל�

א א ל� ב ולמקדש� א תקר� א ל� ל קודש� בכ�ה ואם ה: כות� ד� יומי ם משל� ד ע� תעול ה רבע� א א� ב� א� מס� ותהי תליד א נקובת�א יומין תיתב ה ושתין ושת� ר כרחוק� עס�א ה לבר� כות� ם יומי ד� ם דכי: ו ובמשל� ל ד� ע�א ת� על� תה ל� ר ש� ר ב� יתי אמ� א ת� ת� או לבר�ע לתר� א את� ט� א לח� פנינ� ה או ש� יונ� ר וב�ם רבנה קד� א: ז ויק� הנ� ת כ� א לו� ן זמנ� שכ� מ�א א ד� ה� ת דמ� ה ותדכי מסואב� ר על� פ� יי� ויכ�א: ח ואם ר או לנוקב� א לדכ� לדת� א די� ית� אור�רתין ב ת� א ותס� ת אמר� ה כמס� ח יד� שכ� א ת� ל�א ת� על� ד ל� ה ח� יונ� בני תרין פנינין או ש�א ותדכי: הנ� ה כ� ר על� פ� א ויכ� את� ט� ד לח� וח�

א־ב יב

ג

ד

ה

ו

ז

ח

רש“י

(ב) אשה כי תזריע. א”ר שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף (ויק’’ר אמו זרע, כעין ונעשה שנמחה מחוי, ילדתו שאפי’ לרבות תזריע. כי יד:א): טמאה לידה (נדה כז:): כימי נדת דותה תטמא. כסדר כל טומאה האמורה בנדה מטמאה בטומאת לידה, ואפילו נפתח הקבר בלא דם: דותה. לשון דבר הזב מגופה. לשון אחר, לשון מדוה וחולי, שאין אשה רואה דם שלא תחלה, וראשה ואבריה כבדין עליה: (ד) תשב. אין תשב [ס“א לשון ישיבה] אלא לשון עכבה, בדמי יג:יח): (בראשית ממרא באלוני וישב א:מו) (דברים בקדש ותשבו כמו שם והוא ה”א, מפיק לא בדמי טהרה. טהורה: [דם] שרואה אע”פ טהרה.

לרבות דבר כמו טוהר: ימי טהרה. מפיק ה”א, ימי טוהר שלה: בכל קדש. את התרומה (יבמות עה.) לפי שזו טבולת יום ארוך, שטבלה לסוף שבעה ואין שמשה מעריב לטהרה עד שקיעת החמה של יום ארבעים, שלמחר תביא את (שם):] ביבמות ששנויה כמו וכו’ לאוכל אזהרה תגע. [לא טהרתה: כפרת זה ואי ללמדך שאין מעכבה מלאכול בקדשים אלא אחד מהם, (ז) והקריבו. הוא, זה חטאת שנאמר וכפר עליה [הכהן] וטהרה, מי שהוא בא לכפר בו הטהרה תלוייה (ת’’כ תזריע פרק ג:ה): וטהרה. מכלל שעד כאן קרוייה טמאה אלא הכתוב הקדימה לא לחטאת. ואחד לעולה אחד (ח) יט:): (זבחים למקראה, אבל להקרבה חטאת קודם לעולה. כך שנינו בזבחים בפ’ כל התדיר (צ.):

פרשת תזריעאל לאמר י ישר� ר אל־בנ4 ב ה לאמר: ד� ר יהוה אל־מש7 ב9 יד� ו�י ים כימ; מ ת י� ה שבע> מא� ר וט= כ? ה ז� לד@ יע� וי= זר י ת� Aה כ אש�תו: רל� ר ע� Cי ימול בש Dשמינ יום ה� א: וב� ה תטמ= ת דות@ Cנדל־ ה בכ� הר? י ט= Fב בדמ Gים תש מ ים יום ושלשת י� Iושלש

י ד־מלאת ימ9 בא ע� ש לא ת� מקד� ע ואל־ה� קדש לא־תג�ים Iה ושש ת? ים כנד� Lה שבע Nמא ד וט= ה תל Oה: ואם־נקב הר= ט=י Fה: ובמלאת ׀ ימ הר= י ט= ל־דמ9 ב ע� Gים תש מ שת י� Fיום ושה ובן־ תו לעל� בש בן־שנ� Qיא כ ב ת ת� ה לבן או לב� הר� ט=ן: Tכה ד אל־ה� Gח אהל־מוע ת� את אל־פ7 ט? ה או־תר לח� Nיוניה� Uמ ה ממקר ד� הר@ יה� וט= ל ר ע� Vי יהוה וכפ והקריבו לפנ4א Oה: ואם־לא תמצ נקב= ר או ל� כ@ ז� דת ל� יל ת ה� זאת תור�ד Nה אח י יונ� Fים או שני בנ י־תר Tה שת Oקח י שה ול= Fה ד ד� י�

ה: ר� Tה ן וט� Gכה יה� ה� ל\ ר ע� את וכפ7 ט? ד לח� Oה ואח לעל@

12.

� Las leyes de impureza ritual en seres humanos.Después de tratar el tema de las leyes de tumá que resulta

de tocar animales muertos, la Torá aborda el área de la tumá derivada de seres humanos (caps. 12-15). El primer tema que se analiza es el de una mujer que da a luz, debido a que representa el principio de la vida y por ende el comienzo de los procesos de tumá (Ibn Ezra a v. 2).

� El parto y la posterior purificación.La creación de un ser humano es el fenómeno más su-

blime del universo pues, al traerlo al mundo, el hombre y la mujer se asocian con Dios, que infunde de alma a su si-miente. Mas esta nueva vida empieza con la impronta de la tumá (impureza ritual) para enseñar que la vida sin más no es suficiente, que esta debe ser un instrumento en el servicio a Dios; de lo contrario, carece de valor. Por ello, después de este período de impureza, la nueva madre inicia su proceso de purificación, el que culmina trayendo una ofrenda. Antes

de traerla, ella debe purificarse de su contaminación; sin embargo, incluso después de esto aún no puede consumir carne sacrificial o terumá, debido a que la sola ausencia de impureza ritual no representa el cumplimiento cabal del ob-jetivo del ser humano en esta área. Vemos, pues, que el ser humano debe aspirar a algo más que solamente eliminar lo negativo, tratando asimismo de hacer logros positivos. Es decir, la persona no se purifica del todo sino hasta que haya llegado a la morada de la Presencia de Dios con una ofren-da que representa expiación por el pasado y dedicación al futuro.

En nuestros días, la costumbre es que tan pronto como la nueva madre se siente lo suficientemente bien como para poder salir de casa, va a la sinagoga y oye la Kedushá o una parte análoga del servicio. Y es asimismo costumbre que después de los cuarenta u ochenta días, cuando incurriría en la obligación de hacer una ofrenda (véase más adelante), su esposo es llamado a la Torá, lo cual es una representación simbólica de las ofrendas descritas en este capítulo.

PARASHAT TAZRÍA


651 / VAIKRÁ/LEVÍTICO 12 / 1 -8

Estas ofrendas y rituales simbolizan que el nacimiento

es el punto de partida en un camino que los padres tie-nen el privilegio de transitar en forma continua, para criar al recién nacido hacia una vida de dedicación y santidad que permita a Dios decirle tanto al niño como a los pa-dres: “Ustedes cumplen con el propósito de la creación toda”.דותה .2 ת �נד Como en el caso de la dolencia de su — כימי separación. Después de dar a luz, la mujer se hace tamé bajo las mismas reglas que las de una ה menstruante (el ,נד�término nidá denota literalmente a una persona que está “separada”). Le están vedadas las relaciones conyugales y no puede tocar nada que deba permanecer en estado de pureza ritual, como la carne de ofrendas. Rambán explica que ה -dolencia, se refiere a las molestias que común ,דות�mente se sienten al principio de ese estado.שמיני .3 �יום ה � En el octavo día. Aunque el mandamiento — ובde la circuncisión ya había sido impartido (Bereshit 17:10-14), se repite en este contexto debido a las nuevas leyes mencionadas en este versículo: que la milá se realiza úni-camente de día, puesto que la Torá especifica יום …en el ,ב�día (Sifrá) y, puesto que la Torá estipula que un niño debe ser circuncidado en el octavo día, este procedimiento debe realizarse incluso si ese día coincide con Shabat –a menos que, por supuesto, ello deba postergarse en aras de la sa-lud del niño (Shabat 132a).ימים .4 ושלשת יום .Durante treinta y tres días — ושלשים Después de los primeros siete días, la mujer se sumerge para deshacerse de la impureza ritual de nidá, a partir de lo cual entra en una nueva fase que dura los próximos treinta y tres días. Así pues, hay un período de cuarenta días com-puesto de los siete posteriores al parto y los treinta y tres subsiguientes, en los que permanece por lo menos parcial-mente en estado de impureza ritual –como será explicado a continuación.

טהרה בדמי -Permanecerá [ella] en sangre de pure — תשב za. Durante este período, la mujer no adquiere la tumá de nidá, incluso si experimenta flujo menstrual (Rashi). Empero, se ha convertido en costumbre universal que una mujer que tiene un flujo en este período es con-siderada como nidá (Ioré Deá 194:1; véase Tur y Beit Iosef).

-Nada sagrado. Aunque se deshizo de la impu — בכל-קדשreza ritual de nidá, no puede tocar terumá o carne sacrifi-cial todo el período de los treinta y tres días, aunque sí se le permite tocar el שני עשר segundo diezmo, a pesar ,מ�de que el mismo detenta cierto nivel de santidad (Rashi; Sifrá).

ים .5 �שבע .Será impura dos semanas. Rabí D. Z — וטמאה Hoffman sugiere que el período de dos semanas debería asimismo haber sido aplicado con el nacimiento de un varón. Sin embargo, la Torá abrogó la impureza ritual de la madre de un niño después de sólo siete días para que pueda purificarse antes de la celebración del brit milá de su hijo.

את ,Traerá. Debe traer dos ofrendas — תביא .6 ט� ה וח� una ,על�de elevación y una por pecado, debido a que necesita ex-piación por dos clases de transgresión: la ofrenda de ele-vación expía por el resentimiento que haya experimentado contra su esposo o incluso contra Dios durante los dolores de parto (Ibn Ezra). La ofrenda por pecado expía por la posibilidad de que durante su intenso sufrimiento haya ju-rado no volver a tener relaciones conyugales con su esposo (Nidá 31b).

Una como ofrenda de elevación. A pesar de — אחד לעלה .8que se realiza primero el servicio de la ofrenda por pecado, la Torá menciona primero el de la ofrenda de elevación, debido a que simboliza el objetivo de todo el servicio: acer-carse a Dios y dedicarse a Él.

PARASHAT TAZRÍA1 Habló HASHEM a Moshé, diciendo: 2 “Habla a los Hijos de Israel, diciendo: Cuando una

mujer conciba y dé a luz a un varón, será impura siete días, como en el caso de la dolencia de su separación será impura. 3 En el octavo día será circuncidada la carne de su prepucio. 4 Durante treinta y tres días permanecerá [ella] en sangre de pureza; nada sagrado tocará y al Santuario no entrará hasta que se completen los días de su pureza. 5 Si a una fémina da a luz, será impura dos semanas, como durante su separación; y sesenta y seis días permanecerá en sangre de pureza.

6 Al completar los días de su pureza por un hijo o una hija, traerá una oveja en su primer año como ofrenda de elevación, y una paloma joven o un pichón como ofrenda por peca-do, a la entrada de la Tienda de Reunión al Cohén. 7 Y la ofrecerá ante HASHEM para expiar por ella, y se purificará de la fuente de su sangre; tal es la ley de la parturienta que da a luz a un varón o una fémina. 8 Mas si no puede costear una oveja, tomará dos pichones o dos palomillas, una como ofrenda de elevación y una como ofrenda por culpabilidad y expiará por ella el Cohén y será purificada”.

12Las leyes de impureza ri-

tual en seres humanos

El parto y la posterior

purificación


פרשת תזריע יג / א ־ו 652 / ספר ויקרא

ר: למימ� הרן א� ועם עם משה יי� ליל א ומ�

א או מק� ע� בסרה ך במש� יהי ארי ש ב אנ�

ש כת� ך בסרה למ� א ויהי במש� הר� א או ב� די� ע�ד ת ח� א או לו� הנ� הרן כ� ת א� סגירו ויתתי לו�א ש� כת� ת מ� א י� הנ� א: ג ויחזי כ� י� הנ� מבנוהי כ�אתהפיך א ש� כת� במ� ר ושע� א בסר� ך במש�ך בסרה מיק ממש� א ע� ש� כת� ר ומחזי מ� למחו�אב א ויס� הנ� א הוא ויחזנה כ� ש סגירות� כת� מ�ך בסרה א היא במש� ור� א ח� הר� תה: ד ואם ב� י�א א ל� ר� א ושע� שכ� א מן מ� ה� מיק לית מחז� וע�א ש� כת� ת מ� א י� הנ� ר כ� סג� ר וי� אתהפיך למחו�א ביומ� א הנ� כ� ה ויחזנה יומין: ת בע� ש�א ל� ה הו� ד כ� ם ק� א ש� כת� מ� א וה� ה א� שביע�א הנ� כ� סגרנה וי� א שכ� במ� א ש� כת� מ� אוסף תה י� א הנ� כ� ו ויחזי נות: תני� יומין א שבע�א ש� כת� א מ� מי� א ע� נות וה� ה תני� א� א שביע� ביומ�כנה ויד� א שכ� במ� א ש� כת� מ� אוסף א ול�ע לבושוהי וידכי: ב� א היא ויצ� א עדית� הנ� כ�

א־ב יג

ג

ד

*ה’ רפה

ה

ו שני

רש“י

(ב) שאת או ספחת. שמות נגעים הם ולבנות זו מזו (ת’’כ נגעים פרשתא א:ד; שבועות ה:): בהרת. חברבורות טק“א בלעז, וכן בהיר הוא בשחקים (איוב לז:כא): אל אהרן וגו’. גזירת הכתוב הוא שאין טומאת נגעים וטהרתן אלא ע”פ כהן (ת”כ שם ט): (ג) ושער בנגע הפך לבן. מתחלה שחור והפך ללבן בתוך הנגע, ומעוט שער שנים (ת”כ שם פרק ב:ב־ג): עמוק מעור בשרו. כל מראה לבן עמוק הוא, כמראה חמה עמוקה מן הצל (ת“כ פרשתא א:ד; שבועות ו:): וטמא

(ד) הכתוב: גזירת הוא טומאה סימן לבן ששער אתה, טמא לו יאמר אותו. ועמוק אין מראה [מן העור]. לא ידעתי פירושו: והסגיר. יסגירנו בבית אחד ולא יראה עד סוף השבוע, ויוכיחו סימנים עליו: (ה) בעיניו. במראהו ובשיעורו הראשון: והסגירו שנית. הא אם פשה בשבוע ראשון טמא מוחלט (נגעים ג:ג): (ו) כהה. הוכהה ממראיתו, הא אם עמד במראיתו או פשה טמא: מספחת. שם נגע טהור: וכבס בגדיו וטהר. הואיל ונזקק להסגר נקרא טמא וצריך טבילה:

ה Qהי bם כי־י ד� הרן לאמר: א� cה ואל־א ר יהוה אל־מש7 Fב יד� ו�רו ה בעור־בש� Nי רת וה� ה ת או ב� ח� פ� ת או־ס� רו שא4 בעור־בש�יו נ@ ד מב� Cח ן או אל־א� כה הרן ה� cא אל־א ת והוב� ע� ר? ע צ� ג� eלנע ג� נ ר ב� ר ושע� ש� ב� ע בעור־ה� ג� eנ ן את־ה� Fכה ה ה� Oא ים: ור� bכהנ ה�ת הוא ע� Lר ע צ� ג� iרו נ מק מעור בש� ע ע� ג� נ ה ה� רא4 ן ומ� ב� ך ל� פ> ה�וא בעור ה ה נ� רת לב� ה א אתו: ואם־ב� ן וטמ9 Gכה הו ה� Nא ור�ן ב? ך ל� פ> ה לא־ה� ר@ עור ושע� ה� מן־ה� Vרא ין־מ� Tמק א רו וע� בש�יום כהן ב� הו ה� Oא ים: ור� bמ ת י� Cע שבע ג� kנ ן את־ה� כה; יר ה� lוהסגעור ע ב� ג� kנ ה ה� Nש יו לא־פ� ד בעינ� מ> ע ע� ג� נ ה ה� שביעי והנ4 ה�ן אתו כה ה ה� א� ור� ית: bים שנ mמ י� ת Cן שבע כה; והסגירו ה�ע ג� kנ ה ה� Nש ע ולא־פ� ג� נ ה ה� Oשביעי שנית והנה כה יום ה� ב�ר: Tה וט� יו ד@ ס בג� וכב7 וא ה ת ח� כהן מספ> הרו ה� bעור וט ב�

13.

� Las leyes de tzaraat.

Durante cientos de años, la traducción del vulgo de ת ע� ר� צ�[tzaraat] ha sido “lepra”, aceptándose comúnmente que la ra-zón del confinamiento de la sospechada víctima de tzaraat y la exclusión del campamento de un ע confirmado [metzorá] מצר�o persona afligida con la misma era prevenir el contagio de la enfermedad. Sin embargo, Rabí Hirsch demuestra, median-te un desarrollo bastante elaborado y a la vez concluyente, que ambas nociones son del todo erróneas. Resumiendo su postura en forma muy sucinta, él muestra que los síntomas de la tzaraat, tal como están delineados en nuestra Sidrá, son muy diferentes a los de la lepra. Por otro lado argumenta que si la razón de confinar al metzorá fuese prevenir el contagio, entonces algunas de sus leyes serían absurdas. Por ejemplo, si la enfermedad cubre todo el cuerpo de la víctima (13:13), la misma no es tamé, mas si su piel se empieza a curar se hace tamé. En el caso de una casa afligida por el fenómeno (14:36), la Torá prescribe que antes de que la casa sea pronunciada tamé, todo lo que ella contiene debe ser desalojado debido a que se contaminaría si estuviera puertas adentro en el mo-mento de ese pronunciamiento. No obstante, si se temiese el contagio, ¡sería irracional que las cosas contaminadas fueran excluidas del encierro! Y en lo que es quizás la ilustración más clara de este concepto, el Talmud enseña que si los sín-tomas de tzaraat afloran en un recién casado o durante una temporada de festividades, el Cohén no examina a la persona

ni la declara tamé para no interferir con la celebración. Si el propósito de estas leyes fuese prevenir la propagación de la enfermedad, ¡sería del todo imperativo asegurarse de que se implementasen durante épocas de grandes aglomeraciones e intensa convivencia social!

Por ello, queda en palmaria evidencia que, como lo en-señaron los Sabios, la tzaraat no es una enfermedad corpo-ral, sino la exteriorización física de un desorden espiritual, un castigo diseñado para mostrar al malhechor que debe enmendar el rumbo. Nuestros Sabios afirman que la causa principal de tzaraat es el pecado de la maledicencia porque el termino ע ע es una contracción de מצר� quien difunde ,מוציא ר�maledicencia (Arajín 15b). De manera análoga, los Sabios enseñan (ibíd. 16a y diferentes Midrashim) que esa aflicción es un castigo por los pecados de derramamiento de sangre, perjurio, inmoralidad sexual, soberbia, robo y egoísmo. A partir de lo anterior se destaca que esa enfermedad es una retribución Divina porque quien comete tales actos o exhibe tales conductas no se ha esforzado por sentir las necesidades y compartir el sufrimiento de sus congéneres. Por ende, Dios le reprocha este comportamiento antisocial aislándolo de la sociedad, para que pueda sentir el dolor que ha causado a los demás –y por medio del arrepentimiento halle su cura.2-3. La tzaraat prototípica y su procedimiento de verificación. El primer síntoma de tzaraat es una roncha blanca en la piel, la que debe ser por lo menos del tamaño de un גריס [gris] o leguminosa grande de aproximadamente 3⁄4 de pul-gada cuadrada. Como se describe en las notas al versículo

*


653 / VAIKRÁ/LEVÍTICO PARASHAT TAZRÍA 13 / 1 -6

2, en este contexto se considera que hay dos tonalidades fundamentales de blanco, y cada una de las mismas tiene un color secundario, lo que da un total de cuatro gamas. Cabe mencionar que sólo el Cohén está autorizado por la Torá para formular un diagnóstico de tzaraat y declarar la enfermedad como tal. A menos que un Cohén efectúe este pronunciamiento, ninguna de estas leyes aplica, a pesar de que una multitud de eruditos e incluso otros Cohanim la reco-nozcan como tal (Rambam, Hiljot Tumat Tzaraat 1:6-8). En tal sentido, primero la Torá describe las formas prototípicas de tzaraat (vs. 2-3) y cómo se determina que las cuatro son tamé, y luego procede a analizar en detalle las características que tienden a aparecer en una u otra de las clases de tzaraat.ת .2 �ח �פ � Una seet o una sapájat. Transliteramos el — שאת או-סhebreo debido a que no hay equivalentes exactos del térmi-no tzaraat o sus subdivisiones.

Según los Sabios, la seet posee la blancura de la lana na-tural y la bahéret es del color de la nieve (Negaím 1:1). La sapájat no es una nueva clase de tzaraat, sino un término general que denota “categorías secundarias”. Cada uno de los colores básicos mencionados por el versículo, seet y bahéret, cuenta con una subdivisión, que es de color ligera-mente más oscuro que la categoría principal, pero asimismo indica impureza ritual. Hay dos clases de sapájat: a) una es del color de una membrana de huevo, y es ligeramente más oscura que una seet; b) la segunda es del color de la tiza, y es ligeramente más clara que una bahéret. Así pues, hay dos categorías principales de tzaraat, cada una de las cuales tie-ne una sub-categoría (Rambam, Hiljot Tumat Tzaraat 1:2). Si el pelo. Por lo menos dos pelos oscuros en la — ושער .3roncha sospechosa se emblanquecieron desde que apareció la dolencia en la piel (Rashi; Sifrá)-Es más profundo. Aunque la roncha no es efectiva — עמקmente más profunda que el nivel de la piel circundante, la decoloración hace que parezca estar más hundida que la piel no afectada, de la misma manera que un área iluminada por el sol parece estar por debajo del nivel de un área som-breada que la rodea (Rashi; Sifrá). Así pues, si la roncha blanca no parece estar por debajo de la piel, probablemente es una decoloración superficial y no es tzaraat.

אתו Lo declarará impuro. El Cohén debe declarar — וטמא verbalmente: “Estás impuro” (Rashi; Sifrá). En ausencia de esta declaración formal, la tumá no tiene existencia en tanto impureza ritual, incluso si no cupiera duda alguna de que la dolencia es tzaraat (Negaím 3:1).

Una vez que la víctima ha sido declarada metzorá, debe comportarse según se estipula en los versículos 45-46.4-8. Bahéret. Aunque todas las leyes de la tzaraat aplican por igual a las cuatro tonalidades de blanco (Sifrá; Negaím 1:3), la Torá enuncia algunas leyes sobre la bahéret y algunas sobre la seet debido a que ciertas características se presentan con mayor frecuencia en una categoría que en otra (Malbim).ראה מן-העור .4 � Y el aspecto de la llaga no es más — ועמק אין-מprofundo que el nivel de la piel. Puesto que la ley del versículo 3, tal y como explica Rashi, está basada en el hecho de que una mancha blanca siempre parece estar por debajo del nivel de las áreas circundantes, ¿cómo es posible que la roncha blanca mencionada en nuestro versículo no parezca estar hun-dida? Rambán responde que sólo un blanco brilloso parece estar por debajo del nivel de la piel, no así un blanco opaco.ע �נג � .Declarará en confinamiento… a la llaga — והסגיר . . . את-הLa persona afectada debe permanecer en una habitación toda una semana (Rashi).

Otros exégetas, sin embargo, sostienen que no se declara a la persona en confinamiento, sino que el Cohén “aísla” la roncha sospechosa del resto del cuerpo de la víctima trazan-do una línea alrededor de la misma de tal manera que pueda verse claramente si la dolencia se extendió o no durante los siete días siguientes (Tur; Rosh).ע .6 �נג �ה Se ha opacado la llaga. Según Rashi, para — כהה que la dolencia sea purificada deben reunirse las dos condi-ciones mencionadas en el versículo: el color se ha opacado [es decir, se oscureció, a pesar de que todavía es una de las cuatro gamas de tzaraat –Mizraji, Gur Arié] y no se ha exten-dido [mas cotéjese con Rambán, Negaím 2:8 y Meguilá 8b.].ת �ח �-Una mispájat. Es una especie de enfermedad cu — מספtánea, mas no corresponde a la tzaraat (Rashi).וטהר בגדיו -Sumergirá sus vestimentas y será purifi — וכבס cado. Incluso si el Cohén nunca declaró que la enfermedad

1 Habló HASHEM a Moshé y a Aharón, diciendo: 2 “Si una persona adoleciere en la piel de su carne de una seet o una sapájat o una bahéret, haciéndose en la piel de su carne

una llaga de tzaraat, será llevada a Aharón el Cohén o a uno de sus hijos, los Cohanim. 3 Y observará el Cohén la llaga en la piel de la carne: si el pelo en la llaga se ha vuelto blanco y el aspecto de la llaga es más profundo que la piel de su carne, una dolencia de tzaraat es; lo habrá visto el Cohén y lo declarará impuro.

4 Si es una bahéret blanca en la piel de su carne, y el aspecto de la llaga no es más pro-fundo que el nivel de la piel, y su pelo no se ha vuelto blanco, declarará en confinamiento el Cohén a la llaga por siete días. 5 Si la observa el Cohén en el día séptimo y he aquí que la llaga conservó su color mas no se extendió por la piel, la declarará en confinamiento el Cohén siete días por segunda vez. 6 Si al observar el Cohén en el día séptimo nuevamen-te, he aquí que se ha opacado la llaga y no se ha extendido la llaga por la piel, lo decla-rará puro el Cohén, pues es una mispájat; sumergirá sus vestimentas y será purificado.

13La tzaraat

prototípica y su pro-

cedimiento de verifica-

ción

La bahéret


פרשת תזריע יג / ז ־כא 654 / ספר ויקרא

א שכ� במ� א עדית� תוסף א פ� אוס� ז ואם

כיותיה לד� א הנ� לכ� חזי דאת� ר ת� ב�א הנ� כ� ח ויחזי א: הנ� לכ� נות תני� חזי וית�אבנה א ויס� שכ� א במ� ת עדית� א אוספ� וה�א ש סגירות� כת� א היא: ט מ� א סגירות� הנ� כ�א: י ויחזי הנ� ת כ� א ויתתי לו� ש� ארי תהי באנ�א והיא שכ� א במ� ור� א ח� מק� א ע� א וה� הנ� כ�א ית� א ח� ר ורשם בסר� ר לחו� ת שע� כ� הפ�ך א היא במש� תיק� א: יא סגירות ע� מקת� בע�סגרנה ארי א י� א ל� הנ� אבנה כ� בסרה ויס�א א תסגי סגירות� סג� ב הוא: יב ואם א� א� מס�ך ל מש� ת כ� א י� חפי סגירות� א ות� שכ� במ�ל חיזו גלוהי לכ� ד ר� א מרישה וע� ש� כת� מ�ת חפ� א וה� א הנ� כ� יג ויחזי א: הנ� כ� עיני א ש� כת� ת מ� כי י� ל בסרה ויד� ת כ� א י� סגירות�א ר דכי הוא: יד וביומ� כלה אתהפיך למחו�ב: א� מס� יהי א י� ח� א בסר� בה חזי דאת�אבנה א ויס� י� א ח� ת בסר� א י� הנ� טו ויחזי כ�

ב הוא סגירות הוא: טז או א� א מס� י� א ח� בסר�ר א ויתהפיך למחו� י� א ח� ארי יתוב בסר�א וה� א הנ� כ� יז ויחזנה א: הנ� כ� ת לו� וייתי א הנ� כי כ� ר ויד� א למחו� ש� כת� אתהפיך מ�ש ארי יהי א דכי הוא: יח ואנ� ש� כת� ת מ� י�ר את� סי: יט ויהי ב� א וית� שכה שחנ� בה במ�א ור� ח� א הר� ב� א או ור� ח� א מק� ע� א שחנ�א א וה� הנ� א: כ ויחזי כ� הנ� חזי לכ� א וית� מק� ס�ה אתהפיך ר� א ושע� שכ� כיך מן מ� א מ� ה� מחז�א ש סגירות� כת� א מ� הנ� אבנה כ� ר ויס� למחו�א הנ� ה כ� ת: כא ואם יחזנ� א סגיא� היא בשחנ�א ה� א לית� כיכ� ר ומ� ר חו� ה שע� א לית ב� וה�א הנ� כ� סגרנה וי� א מי� ע� והיא א שכ� מן מ�

ז

ח

ט־י

יא

יב

יג

יד

טו

טז

יז

שלישי יח־יט

כ

כא

רש“י

(ח) וטמאו הכהן. ומשטמאו הרי הוא מוחלט וזקוק לצפרים ולתגלחת ולקרבן האמור בפ’ זאת תהיה (להלן יד:א־לב; מגילה ח:): צרעת הוא. המספחת הזאת: צרעת. לשון נקבה. נגע, לשון זכר: (י) ומחית. שנימינ”ט בלעז שנהפך מקצת הלובן שבתוך השאת למראה בשר, אף הוא סימן טומאה. שער לבן בלא מחיה, ומחיה בלא שער לבן. ואע”פ שלא נאמרה מחיה אלא בשאת, אף בכל המראות הוא. (יא) צרעת נושנת ג:א): פרשתא (ת’’כ טומאה סימן הוא ותולדותיהן מכה ישנה היא תחת המחיה, וחבורה זו נראית בריאה מלמעלה ותחתיה מלאה ועד של אדם (יב) מראשו. ועלתה מחיה אטהרנה: הואיל לחה, שלא תאמר רגליו: לכל מראה עיני הכהן. פרט לכהן שחשך מאורו (שם פרק ד:ד): (יד) וביום הראות בו בשר חי. אם צמחה בו מחיה הרי כבר פי’ שהמחיה סימן טומאה. אלא הרי שהי’ הנגע בא’ מעשרים וארבעה ראשי איברים שאין מטמאין

משום מחיה, לפי שאין נראה הנגע כולו כאחד ששופע אילך ואילך, וחזר ראש ונראית בו המחיה, ונעשה רחב ונתגלה שפועו ע”י שומן כגון שהבריא האבר למדנו הכתוב שתטמא (שם פרק ה:א): וביום. מה תלמוד לומר, ללמד יש יום כל לו נותנין חתן אמרו, מכאן בו. רואה אתה שאין יום ויש בו רואה שאתה ימי כל לו נותנין ברגל וכן ולביתו, ולכסותו ולאצטליתו לו ימי המשתה שבעת ז:): (טו) צרעת הוא. הבשר ההוא. בשר לשון זכר: (יח) שחין. הרגל (מו“ק לשון חמום, שנתחמם הבשר בלקוי הבא לו מחמת מכה שלא מחמת האור (ת“כ פרק ו:ו; חולין ח.): ונרפא. השחין העלה ארוכה ובמקומו העלה נגע אחר: (יט) ומעורב בשתי לבן חלק אלא פתוך שאין הנגע או בהרת לבנה אדמדמת. ממשו ואין שפל. מראה (כ) ו.): שבועות א:ב; (נגעים ואודם לובן מראות שפל אלא מתוך לבנוניתו הוא נראה שפל ועמוק, כמראה חמה עמוקה מן הצל:

אתו אל־ י הר= oחר cעור א ת ב� ח� מספ� ה ה� Qשה תפש ואם־פ�ן כה ה� ה א� ור� ן: Tכה אל־ה� ית mשנ ה Nונרא תו הר� לט= ן Gכה ה�וא: bת ה ע� Cר ן צ� Gכה עור וטמאו ה� ת ב� ח� Lמספ ה ה� Nשת ה פ= והנ;ה Oא ור� ן: Tכה אל־ה� א והוב@ ם ד? בא� ה kהי bי ת Iכ ת ע� ר� צ� ע ג� eנן ב? ר ל� Oה שע פכ@ יא ה= עור וה ה ב� נ� ה שאת־לב� ן והנ4 כה ה�רו נת הוא בעור בש� Qת נוש ע� ר� ת: צ� Tשא י ב� Lר ח Nש ת ב� qחי bומרוח� ואם־פ� הוא: א Gמ ט� י Iכ נו סגר י� לא ן rכה ה� וטמאו ע ג� נ ל־עור ה� ת כ� ת א ע� ר� צ� ה ה� Oעור וכסת ת ב� ע� ר� צ� ח ה� uתפרן כה ה ה� Oא ן: ור� Tכה י ה� ה עינ9 Gרא ל־מ� יו לכ� גל? ד־ר� ראשו וע� Tמע כלו ג� vנ ר את־ה� Lרו וטה ל־בש� ת את־כ� ע� ר� צ� ה ה� wה כסת והנא: י יטמ= Lר ח Nש אות בו ב� ר� Tהור הוא: וביום ה ן ט� ב@ ך ל� Cפ ה�א מ9 י ט� qח ר ה� Nש ב� י וטמאו ה� Lח ר ה� Nש ב� ן את־ה� כה; ה ה� xא ור�ן ב? ך לל� י ונהפ> Lח ר ה� Nש ב� שוב ה� י י� Iת הוא: או כ ע� Cר הוא צ�ן ב? ע לל� ג� kנ ך ה� Cה נהפ ן והנ; כה הו ה� א� ן: ור� Tכה א אל־ה� וב@

הור הוא: ע ט� ג� kנ ן את־ה� כה; ר ה� yוטהבמקום ה י� וה� א: ונרפ= ין Dשח בו־בערו ה הי7 bכי־י ר ש� וב�ה מת ונרא@ מד? ה אד� Oנ רת לב� kה ה או ב� נ� ת לב� Fשחין שא ה�עור מן־ה� ל Oפ ש� ה� רא מ� ה והנ4 ן כה ה� ה Oא ור� ן: Tכה אל־ה�ין Iשח וא ב� mת ה ע� Cר ע־צ� ג� zן נ כה; ן וטמאו ה� ב? ך ל� פ> ה ה� ר@ ושע�ן ב� ל� ר Oשע ה ין־ב� Tא ה והנ4 ן כה ה� ה נ� Vירא ׀ ם Aוא ה: ח� ר= פ�ן Gכה ה� והסגירו ה כה? יא Aוה עור מן־ה� ה נ� אינ} ה Nל ושפ�

era tzaraat, el solo hecho de que una persona fue puesta en confinamiento la hace tamé y se requiere que se sumerja y haga lo propio con sus vestimentas (Rashi).

9-17. Seet. El versículo 2 mencionó las dos formas princi-pales de tzaraat, la bahéret y la seet, y luego la Torá trató la bahéret y los síntomas más comunes de la misma. Ahora la

Torá analiza la seet y sus síntomas característicos. Seet. Tal y como destacamos anteriormente, la — שאת .10seet es del color de la lana blanca natural, y según Rashi y Rambam parece estar por debajo del nivel de la piel circundante.י �ח בשר ת � Carne sana viva. La llaga misma sigue — ומחי



siendo blanca, mas la carne sana dentro de ella ha retoma-do el color normal de la piel de la víctima (Rashi a Negaím 4:2) Cualquiera de los dos síntomas, pelo blanco o piel viva, basta para comprobar que la dolencia es tzaraat (Rashi, Sifrá).ת נושנת .11 �ע � Una tzaraat antigua. A pesar del aspecto — צרsuperficial de mejora, hay una antigua tzaraat supurando por debajo de la piel aparentemente sana (Rashi).גליו .12-13 �ד ר �וע ע מראשו �נג �-Toda la piel de la do — כל-עור הlencia desde su cabeza hasta sus pies. Suceden dos cosas en este caso: a) el color del padecimiento que se presen-ta en toda la piel de la dolencia original corresponde aún al de la tzaraat; b) la tzaraat se extiende hasta que cubre todo el cuerpo de la víctima desde su cabeza hasta sus pies. Paradójicamente, la víctima es declarada pura a pesar de que la tzaraat cubre todo su cuerpo.לבן .13 ך �הפ .Habiéndose vuelto blanca del todo — כלו Rabenu Bejaie compara esta ley con la de la Pará Adumá [la Vaca Bermeja] (Bamidbar cap. 19) en el sentido de que, en tanto decretos de la Torá, escapan del entendimiento huma-no. Para explicarla, Rabí Hirsch alude a su interpretación del confinamiento del metzorá en tanto una herramienta para hacerlo tomar conciencia de sus faltas morales e inducirlo a hacer penitencia. Empero, si la piel se ha vuelto del todo blanca, ello es indicativo de que la persona ha descendido a tales abismos de corrupción y –sin embargo– está tan ab-solutamente convencida de su propia rectitud, que la sola noción de cambiar le resulta inconcebible. Por ello, ya no

tiene sentido aislarla. De aquí vemos que, al informarle que se ha perdido toda esperanza de que pueda mejorar, la Torá le muestra con elocuencia cuán bajo ha caído.ישוב .16 כי .Mas si… emblanquece de nuevo — או Independientemente de cuántas veces el mismo padeci-miento muestre signos nuevos de impureza o pureza ritua-les, deberá ser evaluado en cada ocasión (Sifrá).18-23. Inflamaciones. Para los efectos de este pasaje de la Sidrá, toda dolencia de la piel, ya sea debido a una enfer-medad o a un golpe, es conocida como שחין, inflamación. En tanto no se haya curado y siga purulenta, no puede ser considerada como tzaraat, incluso si presenta algunos de los síntomas característicos. No obstante, una vez que se ha curado del todo, es considerada como los padecimientos descritos anteriormente. Los versículos siguientes tratan de la fase intermedia: cuando la herida ha empezado a curarse y se ha formado sobre esta una fina capa de piel.מדמת .19 �-Con un tinte rojizo. Este matiz de rojo apli — אדca a todas las condiciones tratadas anteriormente en este capítulo. Mientras el color esencial corresponda a una de las cuatro gamas principales de blanco, un tinte rojizo no cambia su condición (Rambam, Hiljot Tumat Tzaraat 1:4). Esta coloración rojiza se refiere a todas las clases de pa-decimientos de tzaraat, y no sólo a las de quemaduras y heridas (ibíd. 1:4). La Torá menciona aquí el color rojo sólo en relación con inflamaciones y quemaduras no porque se aplique exclusivamente a las mismas, sino porque el rojo es más frecuente en tales casos.

7 Mas si se ha extendido la mispájat a la piel circundante después de haber sido mostrada al Cohén para ser declarada pura, será mostrada de nuevo al Cohén. 8 Y la observará el Cohén y si he aquí que se ha extendido la mispájat por la piel, lo declarará impuro el Cohén, pues tzaraat es.

9 Si hubiera una llaga de tzaraat en una persona, será llevada al Cohén. 10 Y la observará el Cohén y si he aquí que es una seet blanca en la piel y ha vuelto el pelo blanco o hay carne sana viva dentro de la seet, 11 una tzaraat antigua en la piel de su carne es y la declarará impura el Cohén; no la declarará en confinamiento, pues es impura.

12 Si brotara la tzaraat en la piel, y cubre la tzaraat toda la piel de la dolencia desde su cabeza hasta sus pies, en toda el área donde puede observarla el Cohén, 13 la observará el Cohén y si he aquí que ha cubierto la tzaraat toda la carne, declarará la dolencia pura, pues habiéndose vuelta blanca del todo es pura. 14 Y en el día en el que aparece la carne sana, será impura. 15 Y observará el Cohén la carne sana y lo declarará impuro, pues la carne sana es impura, tzaraat es. 16 Mas si la carne sana emblanquece de nuevo, irá al Cohén. 17 Y la observará el Cohén y si he aquí que se ha vuelto la llaga blanca, la declarará pura el Cohén; puro es él.

18 Y la carne que haya sufrido en su piel una inflamación y se ha curado, 19 y en el área de la inflamación hay una seet blanca o una bahéret blanca con un tinte rojizo, será mostrada al Cohén. 20 Y la observará el Cohén y si he aquí que su aspecto está por debajo del nivel de la piel y su pelo se ha vuelto blanco, lo declarará impuro el Cohén, pues es una llaga de tzaraat y en la inflamación brotó. 21 Mas si la observa el Cohén y he aquí que no hay en ella pelo blanco y no está por debajo del nivel de la piel, y es opaca, la declarará en confinamiento el Cohén

La seet

Inflama-ciones


פרשת תזריע יג / כב ־לב 656 / ספר ויקרא

תוסף א פ� אוס� כב ואם יומין: א שבע�א ש� כת� תה מ� י� א הנ� כ� אב ויס� א שכ� במ�א א ל� רת� ת בה� מ� א ק� ה� תר� היא: כג ואם בא�א: הנ� כנה כ� א היא ויד� ת רשם שחנ� אוספ�ה דנור א� שכה כו� ש ארי יהי במ� כד או אנ�

א או מק� א ס� ור� א ח� הר� ה ב� א� ותהי רשם כו�א אתהפיך א וה� הנ� ה כ� ת� א: כה ויחזי י� ור� ח�מיק מן א ע� ה� א ומחז� הרת� ר בב� ר חו� שע�ה ה סגיא� א� א היא בכו� א סגירות� שכ� מ�א סגירות� ש כת� מ� א הנ� כ� תה י� אב ויס�לית א וה� א הנ� כ� ה יחזנ� כו ואם היא: א ה� א לית� כיכ� ר ומ� ר חו� א שע� הרת� בב�א הנ� סגרנה כ� א וי� מי� א והיא ע� שכ� מן מ�א ביומ� א הנ� כ� כז ויחזנה יומין: א שבע�א שכ� א תוסף במ� פ� ה אם אוס� א� שביע�א סגירות� ש כת� מ� תה י� א הנ� כ� אב ויס�א הרת� ת ב� מ� א ק� ה� תר� היא: כח ואם בא�א עמק מי� א והיא ע� שכ� ת במ� א אוספ� ל�רשם ארי א הנ� כ� כנה ויד� היא ה א� כו�ארי א אתת� ר או כט וגב� היא: ה א� כו�ן: בדק� או א בריש� א ש� כת� מ� בה יהי א מחזוהי א וה� ש� כת� ת מ� א י� הנ� ל ויחזי כ�

ק עד� ק ד� ר סמ� א ובה שע� שכ� מיק מן מ� ע�א הוא סגירות א נתק� הנ� תה כ� אב י� ויס�א הנ� ארי יחזי כ� א הוא: לא ו� א או דקנ� ריש�מחזוהי לית א וה� א נתק� ש כת� מ� ת י�ם לית בה ר אכ� א ושע� שכ� מיק מן מ� ע�ת א שבע� ש נתק� כת� ת מ� א י� הנ� ר כ� סג� וי�א ש� כת� מ� ת י� א הנ� כ� לב ויחזי יומין: א א אוסף נתק� א ל� ה וה� א� א שביע� ביומ�א ק ומחזי נתק� ר סמ� ה בה שע� א הו� ול�

כב

כג רביעי

כד [שני]

כה

כו

כז

כח

כט חמישי

ל

לא

לב

רש“י

צרבת במקומה: תחתיה. (כג) הבהרת: או הזאת השאת הוא. נגע (כב) כל בבשר. הניכר החמום רושם אלא אינו שיחנא, רושם כתרגומו השחין. צרבת לשון רגיעת עור הנרגע מחמת חימום, כמו ונצרבו בה כל פנים (יחזקאל (כד) מחית המכוה. בלע”ז: רייטריאמנ”ט צרבת. בלע”ז: רייטרי”ר כא:ג) חלקה. לבנה או פתוכה לבהרת נהפכה המכוה כשחיתה בלע”ז שנימינ”ט מצטרפין שאין לומר הכתוב, חלקן ולמה הם, שוים שחין וסימני מכוה וסימני (חולין כגריס ידונו לא במכוה גריס וחצי בשחין גריס חצי נולד זה, עם זה

לנגע שער שבמקום נגע בין לחלק הכתוב בא בזקן. (כט) בראש או ח.): פרשתא (ת’’כ צהוב בשער סימנו וזה לבן בשער סימנו שזה בשר, שבמקום ח:א): פרק (שם לצהוב שבו שחור שער שנהפך צהוב. שער ובו (ל) ה:ה): נתק הוא. כך שמו של נגע שבמקום שער: (לא) ושער שחור אין בו. הא טהרה סימן שחור ששער להסגר, צריך ואין טהור שחור, שער בו היה אם (להלן פסוק לז; ת“כ פרק וגו’ הוא בנתקים כמו שנאמר ושער שחור צמח בו ח:ט): (לב) והנה לא פשה וגו’. הא אם פשה או היה בו שער צהוב, טמא:

ן אתו כה; א ה� oעור וטמ ה ב� kשה תפש ים: ואם־פ� bמ ת י� Cשבעבת ר7 ה צ� ת� ש� רת לא פ� ה ב� ד ה� עמ cיה� ת חת וא: ואם־ת� bע ה ג� iנה הי7 bר כי־י ש� ן: או ב� Tכה הרו ה� bוא וט Dין ה mשח ה�ה Nנ לב� רת ה\ ב� ה מכו� ה� ת מחי> ה ית� ה= ו~ ש rת־א מכו� בערו ך נהפ� ה Fוהנ ן כה ה� ה Oאת ה Oא ור� ה: נ= לב� או מת kמד אד�וא ת ה ע� ר> עור צ� מק מן־ה� ע� ה� רא רת ומ� ה ב� ן ב� ב� ר ל� שע�ם Aוא: וא bת ה ע� Lר ע צ� ג� iן נ כה א אתו ה� ה וטמ4 ח� ר? ה פ� מכו@ ב�ה Nל ושפ� ן ב� ל� ר Oשע רת ה ב� ין־ב� Tא ה והנ4 ן כה ה� ה נ� Vירא ׀ ים: bמ ת י� Cן שבע Gכה ה והסגירו ה� וא כה? Aעור וה ה מן־ה� נ� אינ}עור ב� תפשה שה אם־פ� י Dשביע ה� יום ב� ן Gכה ה� הו Nא ור�עמד cת יה� חת וא: ואם־ת� bת ה ע� Lר ע צ� ג� iכהן אתו נ א ה� וטמ4וא Dה ה מכו@ ת ה� ה שא9 וא כה� Aעור וה ה ב� wשת רת לא־פ= ה ב� ה�

וא: bה ה מכו@ בת ה� ר7 י־צ� bן כ כה הרו ה� bוטן: ק= בז� או בראש ע ג� vנ בו ה הי7 bכי־י ה אש� או ואיש עור מן־ה� מק ע� הו רא מ� ה והנ4 ע ג� נ את־ה� ן כה ה� ה א� ור�הוא תק Vנ כהן ה� אתו א וטמ ק ד? הב צ� ר Nשע ובו את־ ן כה ה� ה י־ירא bוכ הוא: ן ק@ ז� ה� או ראש ה� ת ע� yר צ�ר Nושע עור מן־ה� מק ע� הו רא אין־מ� ה והנ4 תק נ ה� ע ג� eנת Cשבע תק kנ ה� ע ג� iאת־נ ן כה; ה� יר lוהסג בו ין Fא חר ש�שביעי והנה לא־ יום ה� ע ב� ג� נ ן את־ה� Fכה ה ה� א� ים: ור� bמ י�תק נ ה� ה Fרא ומ� הב צ� ר Oשע בו ה י� Nולא־ה תק נ ה� ה Oש פ�

,Por la piel. Como queda claro del versículo 19 — בעור .22esta forma de tzaraat involucra sólo la costra de la infla-mación (Negaím 9:2), y en consecuencia la “piel” de este versículo se refiere únicamente al área de la inflamación, no a la piel sana circundante. Toda decoloración de esa piel será juzgada como un padecimiento nuevo e independiente, debiendo evaluarse según las reglas dadas en los versículos 1-17 (Ralbag).שחין .23 �-La cicatriz de la inflamación. Si el pade — צרבת הcimiento no se extendió durante los siete días de encierro,

no se requiere otro período de aislamiento, y el Cohén dic-tamina de inmediato que no se trata de tzaraat, sino de una cicatriz dejada por la inflamación (Rashi). Esta es, según la ley judía, la diferencia entre esta clase de padecimiento y aquellos descritos en los versículos 1-17: en los casos anteriores, hubo dos períodos de confinamiento antes de que se desecharan las sospechas de tzaraat, aquí sólo hay uno.24-28. Quemaduras. Las leyes de esta tzaraat son idénticas a las de las inflamaciones mencionadas anteriormente, no



obstante se enuncian por separado sólo para enseñar que si una quemadura y una inflamación están una junto a la otra, se evalúan por separado y no conjuntamente. Así pues, si una quemadura y una herida están contiguas, y se desarro-llan síntomas en ambas, no pueden ser combinadas con el propósito de lograr el tamaño mínimo requerido. Si ninguna posee individualmente el área de un gris, ambas son puras, incluso si ambas combinadas sumasen tal medida (Rashi; Sifrá).

29-39. Tzaraat de la cabeza o el rostro. La tzaraat del cue-ro cabelludo o de la barba es diferente a todas las descritas anteriormente. La esencia del primer padecimiento descri-to en este pasaje, conocido como nétek, es que provoca la caída del cabello en medio del cuero cabelludo o de la barba. [Si se manifiesta la calvicie en el frente o detrás de la cabeza, las leyes son diferentes, y se tratan más ade-lante en los versículos 40-43.] El área calva debe ser de por lo menos un gris y estar totalmente rodeada de cabe-llo. Según el consenso de los comentaristas, no importa el color de esa área y no es necesario que haya una decolo-ración de la piel. En este caso la presencia de pelo blanco tampoco es prueba de impureza. La única manera en la que estas partes del cuerpo pueden llegar a tener tzaraat es si se produce caída del cabello y se presentan los síntomas expuestos en este pasaje. Un nétek puede llegar a tener dos períodos de encierro y dos señales de impureza: si cre-cen pelos cortos amarillentos o si la dolencia se extiende por la piel (Rambán; Rambam, Hiljot Tumat Tzaraat 8:1, 2; Késef Mishné 5:8).

En el cuero cabelludo [literalmente, “en — בראש או בזקן .29la cabeza”]. Estas leyes sólo aplican a áreas en las que otro-ra creció cabello, y de ahí que traduzcamos cuero cabelludo en vez de cabeza. Pero mientras todavía haya ahí cabello, el cuero cabelludo y la barba no están sujetos a las leyes de tzaraat.

צהב .30 Pelo amarillento. Dos pelos amarillentos — שער demuestran la presencia de impureza sólo si aparecen después del comienzo de la calvicie (Rashi). Sin embargo, según Rambam (ibíd. 8:5) incluso si había pelo amarillento ahí, ello comprueba la tzaraat si es que posteriormente está rodeado de un área calva. Débil [literalmente “fino”]. Según Rabí Akiva, el pelo — דקamarillento debe ser corto (Rambam y Rosh), aunque otros comentaristas dicen que debe asimismo ser fino.הוא Un nétek es. Este es el nombre de la tzaraat — נתק en el área del cuero cabelludo o de la barba (Rashi). Es la dolencia de la tzaraat que causó la caída del cabello (Sforno).בו .31 אין שחר Y no hay pelo oscuro dentro de la — ושער llaga. Si el pelo es de cualquier color excepto amarillento, esto exenta al área calva de contraer tumá, incluso si el pelo fuera de un color anormal (Sifrá). Ni hay pelo amarillento. Ninguno — ולא-היה בו שער צהב .32de estos dos síntomas de tumá apareció durante el período de siete días de confinamiento. Mas si el área calva ha creci-do o ha brotado pelo amarillento, sería tamé [tal y como se entiende de los versículos 35-36] (Rashi).

siete días. 22 Si se extiende por la piel, lo declarará impuro el Cohén, pues una llaga es. 23 Mas si permanece en su lugar la bahéret sin extenderse, la cicatriz de la inflamación es, y lo declarará puro el Cohén.

24 Si una carne tiene en su piel una quemadura de fuego, y la piel curada de la quemadura es una bahéret blanca rojiza o del todo blanca, 25 la observará el Cohén y si he aquí que el pelo se ha vuelto blanco en la bahéret, y su aspecto está por debajo del nivel de la piel, una tzaraat es, que ha brotado en la quemadura; lo declarará impuro el Cohén, una llaga de tza-raat es. 26 Mas si la observa el Cohén y he aquí que no hay en la bahéret pelo blanco y no está por debajo del nivel de la piel, y es opaca, la declarará en confinamiento el Cohén por siete días. 27 Y la observará el Cohén en el día séptimo: si se ha extendido por la piel circundante lo declarará impuro el Cohén, pues una llaga de tzaraat es. 28 Mas si en su lugar permanece la bahéret sin extenderse por la piel, y es opaca, la seet de una quemadura es; lo declarará puro el Cohén, pues la cicatriz de la inflamación es.

29 Si un hombre o una mujer sufren de una llaga en el cuero cabelludo o en la barba, 30 observará el Cohén la llaga y si he aquí que su aspecto es más profundo que el nivel de la piel y dentro de la misma hay pelo amarillento débil, lo declarará impuro el Cohén; un nétek es, una tzaraat de la cabeza o de la barba es.

31 Mas si observa el Cohén la llaga del nétek y he aquí que su aspecto no es más profundo que el nivel de la piel, y no hay pelo oscuro dentro de la llaga, declarará confinamiento el Cohén sobre la llaga del nétek siete días. 32 Y observará el Cohén la llaga en el día séptimo y si he aquí que no se ha extendido el nétek ni hay pelo amarillento, y el aspecto del nétek

Quemadu-ras

Tzaraat en la cabeza o

el rostro


פרשת תזריע יג / לג ־מד 658 / ספר ויקרא

ני חר� ס� ח ל� לג ויג� א: שכ� מ� מן מיק ע� לית א הנ� ר כ� סג� ח וי� ל� א יג� א ל� א ודעם נתק� נתק�נות: לד ויחזי א יומין תני� א שבע� ת נתק� י�א א ל� ה וה� א� א שביע� א ביומ� ת נתק� א י� הנ� כ�א ומחזוהי ליתוהי שכ� א במ� נתק� אוסף ע ב� א ויצ� הנ� תה כ� כי י� א ויד� שכ� מיק מן מ� ע�יוסף א פ� אוס� לה ואם וידכי: לבושוהי לו ויחזנה כותה: ד� ר ת� ב� א שכ� במ� א נתק�א ל� א שכ� במ� א נתק� א אוסף וה� א הנ� כ�ב הוא: א� מס� ק סמ� ר לשע� א הנ� כ� קר יב�ם אכ� ר ושע� א נתק� ם ק� בעינוהי לז ואם

כנה א דכי הוא ויד� סי נתק� ח בה את� צמ�ך א ארי יהי במש� ר או אתת� א: לח וגב� הנ� כ�א הנ� ן: לט ויחזי כ� ור� ן ח� הר� ן ב� הר� בסרהון ב�ן ור� ן ח� מי� ע� ן הר� ב� בסרהון ך במש� א וה�ר א דכי הוא: מ וגב� שכ� גי במ� א הוא ס� הק� ב�דכי ח הוא קר� רישה ר שע� ר ת� י� ארי ר ר שע� ת� י� פוהי קבל א� מל� מא ואם הוא: ארי יהי רישה גלוש הוא דכי הוא: מב ו�ר חו� ש כת� מ� בגלושותה חותה או ר� בק�חותה ר� בק� היא א גי� ס� סגירות מוק ס�א א וה� הנ� תה כ� או בגלושותה: מג ויחזי י�חותה ר� א בק� מק� א ס� ור� א ח� ש� כת� מיק מ� ע�ך מש� א סגירות� כמחזי בגלושותה או ב הוא א� מס� סגיר הוא ר מד גב� א: בסר�שה: כת� א ברישה מ� הנ� אבנה כ� א יס� אב� ס�

לג *ג’ רבתי

לד

לה

לו

לז

לח

לט

מ ששי

מא[שלישי]

מב

מג

מד

רש“י

(לג) והתגלח. סביבות הנתק: ואת הנתק לא יגלח. מניח שתי שערות סמוך לו סביב כדי שיהא ניכר אם פשה (נגעים י:ה) שאם יפשה יעבור השערות ויצא למקום הגילוח: (לה) אחרי טהרתו. אין לי אלא פושה לאחר הפטור, מנין אף בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני, ת”ל פשה יפשה (ת’’כ פרק ט:ט): (לז) ושער שחר. מנין אף הירוק והאדום שאינו צהוב, ת”ל ושער (שם יד) ולשון [ס“א ולמה] בלע”ז: אורפל”א זהוב כמו צהוב ה:ה) פרשתא (שם הזהב לתבנית דומה צהוב טהור הוא וטהרו הכהן. הא טמא שטהרו הכהן לא טהור (שם פרק ט:טז): (לח) בהרת. חברבורות: (לט) כהות לבנות. שאין לובן שלהן עז אלא כהה: בהק. כמין לובן הנראה בבשר אדם אדום שקורין רו“ש בין חברבורות אדמימותו, קרוי בהק. כאיש עדשן שבין עדשה לעדשה מבהיק הבשר בלובן צח: (מ) קרח הוא טהור הוא. טהור מטומאת נתקין, שאינו נדון בסימני ראש וזקן שהם מקום

שער אלא בסימני נגעי עור בשר, [בשער לבן ו]מחיה ופשיון (שם פרק יא:א־ב; נגעים ג:ו, י:י): (מא) ואם מפאת פניו. משפוע קדקד כלפי פניו קרוי גבחת, ואף הצדעין שמכאן ומכאן בכלל, ומשפוע קדקד כלפי אחוריו קרוי קרחת (ת’’כ פרק י:ז): (מב) נגע לבן אדמדם. פתוך. מנין שאר המראות, ת”ל [נגע (שם פרק יא:א־ג): (מג)] כמראה צרעת עור בשר. כמראה הצרעת האמור בפרשת עור בשר, אדם כי יהיה בעור בשרו (לעיל פסוק ב) ומה אמור בו, שמטמא בארבעה נדון ולא כמראה צרעת האמור בשחין ומכוה שהוא ונדון בב’ שבועות. מראות נתקין של מקום שער שאין מטמאין בארבעה מראות ולא כמראה א’, בשבוע (מד) בראשו יא:ג־ו; נגעים שם): (ת“כ פרק [שאת ותולדתה בהרת ותולדתה] נגעו. אין לי אלא נתקין, מנין לרבות שאר המנוגעים, ת”ל טמא יטמאנו לרבות את כולן (ת“כ פרק יב:ב־ג). על כולן הוא אומר בגדיו יהיו פרומים וגו’ (שם ה־ט):

ח� rל יג� לא תק kנ ואת־ה� ח ל� תג� *וה עור: מן־ה� מק ע� ין א9ה א� ור� ית: bשנ ים mמ י� ת Cשבע תק נ\ את־ה� ן oכה ה� יר והסגתק נ ה ה� wש ה לא־פ� הנ י ו שביע יום ה� תק ב� נ ן את־ה� כה ה�ן כה ר אתו ה� uעור וטה מק מן־ה� נו ע� הו אינ7 רא עור ומ� ב�י Gחר cעור א תק ב� kנ ה ה� שה יפש\ ר: ואם־פ� Tה יו וט� ד@ ס בג� וכב7לא־ עור ב� תק kנ ה� ה Nש פ� ה והנ; ן כה ה� הו א� ור� תו: הר� ט=

ד מ� יו ע� א הוא: ואם־בעינ� מ9 הב ט� צ� ר ה� Nשע ן ל� כה; ר ה� oק יב�הוא הור תק ט� kנ א ה� Nנרפ ח־בו מ� חר צ= ר ש� ושע� תק נ ה�ה בעור־ הי7 bה כי־י ן: ואיש או־אש� Tכה הרו ה� bוטה בעור־ oן והנ כה ה ה� Oא נת: ור� רת לב� ה� zרת ב ה� zם ב ר@ בש�

הור עור ט� ח ב� Cר ק הוא פ� נת בה� רת כהות לב� ה� zם ב ר� בש�הור ח� הוא ט� ט ראשו קר9 Gר י ימ� Iיש כ הוא: ואהור ט� הוא ח� גב9 ראשו ט Gר ימ� יו נ� פ� ת מפא> ואם הוא: ם מד? ן אד� Oב ע ל� ג� kת נ ח� ב� ג� ת או ב� ח� ר� ק� ה ב� Qהי bהוא: וכי־יה אתו א� חתו: ור� ב� חתו או בג� ר� וא בק= ת ה ח� ת פר� ע� uר צ�חתו ר� בק= מת מד אד� ה Oנ לב� ע ג� נ ת־ה� Tשא ה והנ4 ן כה ה�רוע� יש־צ� bא ר: ש= ב� עור ת ע� Lר צ� ה רא9 כמ� חתו ב� בג� או נגעו: בראשו ן Gכה ה� נו מא\ יט� א oמ ט� הוא א Fמ ט� הוא

לח .33 �יג לא נתק � Sin rasurar el nétek. Obviamente — ואת-הno se puede rasurar el nétek pues ya es calvo. Más bien, la prohibición consiste en no rasurar el área adyacente al nétek, debiéndose dejar un círculo de pelo de por lo menos dos cabellos de ancho alrededor del mismo para que se pueda determinar si el nétek se extendió (Rashi; Sifrá).

נתק .35 �ה יפשה .Mas si se extiende el nétek — ואם-פשה Aunque el versículo menciona esta ley sólo en relación con el crecimiento del nétek, después de que la persona ha sido declarada ritualmente pura, la ley es la misma si se extiende

[o sale pelo amarillento (Sifrá)] durante la primera o segun-da semana (Rashi; Sifrá).נתק .37 �ד ה � Mas si el nétek ha conservado su — ואם-בעיניו עמaspecto. A pesar de que aún están presentes los signos de impureza, es decir el nétek no se ha reducido y hay aún pelo amarillento en el mismo, se abroga la misma si brotan dos pelos oscuros dentro del área calva (Malbim).

Aunque el versículo sólo habla de pelo oscuro, cualquier color diferente del amarillento abroga la impureza (Rashi; Sifrá). Manchas. Este vocablo no debe ser confundido — בהרת .38



con el término afín bahéret (v. 4), por el cual se conoce una clase de tzaraat que se distingue por su extrema blancura.

לבנת .39 Opacas blancas. El color es más oscuro — כהות que el de la membrana de un huevo, es decir, el más oscuro de los cuatro colores de la tzaraat. Y puesto que es demasia-do oscuro para ser tzaraat, debe ser una simple decoloración de la piel, conocida como bóhak.

הוא ק �-Es un bóhak. Puesto que un bóhak no es im — בהpuro de manera alguna, ¿por qué debe ser mostrado al Cohén? La razón es que cualquier cambio indeseable en la condición física o económica de la persona, incluso si es una molestia menor como un bóhak, debe ser considerado como un eventual castigo por pecados cometidos y la vícti-ma debe procurar una opinión experta sobre si su compor-tamiento ha sido deficiente y cómo podría mejorarlo. Esos consejos pueden obtenerse de los Cohanim, quienes son los maestros de la nación y asimismo modelos a seguir en su servicio a Dios (véase Devarim 33:10 y Malají 2:4). De aquí aprendemos que quien pareciera sufrir del desagrado de Dios nunca debe descartar ese malestar como intrascen-dente. El judío debe siempre escudriñarse y cuestionar sus actos, y tomar las contrariedades de la vida como indica-ción de que Dios quiere que enmiende su comportamiento. Dios empieza causando dolores menores mas, si ello no sirve de escarmiento, podría mandar cosas peores (Rabí Moshé Feinstein).

ת .40-44 �ח �ת y קר �ח �ב � Calvicie en el frente y detrás de la / גcabeza. En caso de que a alguien se le caiga el cabello de toda la mitad posterior de su cabeza [karájat] o de toda la mitad anterior de la misma [gabájat], o de su barba, la nueva

piel calva es considerada de la misma manera que en el res-to de su cuerpo, con una excepción: la presencia o ausencia de pelo blanco es irrelevante. Tal y como destacamos en la nota introductoria al versículo 29, la característica distinti-va del nétek es que el área calva está rodeada de cabello, mas en este caso todo el pelo en el área afectada se cae (Rambán a v. 29).

,Quedando calvo detrás de su cabeza — קרח� הוא טהור הוא .40puro es. Esta caída de pelo no es un nétek y la persona no queda impura a causa del brote de pelo corto y de la exten-sión del área (como en los versículos 31-32). La piel calva tendría tzaraat sólo si desarrolla una de las cuatro gamas de blanco, y se demuestra esa impureza por medio de la presencia de piel sana dentro de la llaga o por el hecho de extenderse (Rashi).

Una persona con tzaraat es. En todos — איש-צרוע� הוא .44los casos previos, la Torá emplea sólo el pronombre, mas en este caso se refiere a la persona misma. Cuando Dios Misericordioso castiga a una persona, prefiere hacerlo de manera tal que no le cause humillación pública. El peca-dor debe saber lo que le sucede y hacer penitencia, mas no tiene por qué ser avergonzado innecesariamente. Ello está indicado por las múltiples referencias de la Torá a “él” [como sujeto tácito] en vez de a “la persona con tzaraat”. Mas la tzaraat de la calvicie es diferente, pues se da en un lugar tal que todo mundo puede observar la dolencia y saber que Dios le ha negado Su misericordia al pecador. Parecería que ha pecado de manera particularmente grave, como se implica por la descripción de la Torá de él como una persona con tzaraat. (Or HaJaím).

no está por debajo del nivel de la piel, 33 se rasurará sin rasurar el nétek, y declarará en confinamiento el Cohén al nétek siete días adicionales. 34 Y observará el Cohén el nétek en el día séptimo y si he aquí que no se ha extendido el nétek por la piel y su aspecto no está por debajo del nivel de la piel, lo declarará puro el Cohén, y sumergirá su ropa y será purificado.

35 Mas si se extiende el nétek por la piel después de que ha sido declarado puro, 36 lo ob-servará el Cohén y si he aquí que se ha extendido el nétek por la piel, no lo examinará más el Cohén por si hubiera pelo amarillento, pues impuro es. 37 Mas si el nétek ha conservado su aspecto y pelo oscuro ha crecido en él, se ha curado el nétek, es puro y lo declarará puro el Cohén.

38 Si una hombre o una mujer tienen en la piel de su carne manchas, manchas blancas, 39 las observará el Cohén y si he aquí que en la piel de la carne hay manchas opacas blancas, es un bóhak que ha brotado en la piel; puro es.

40 Si de un hombre el cabello de la cabeza se cae, quedando calvo detrás de su cabeza, puro es. 41 Y si del frente de su cabeza se cae el cabello, de tal manera que es calvo de fren-te, puro es. 42 Mas si en la calvicie posterior o frontal hubiera una llaga blanca rojiza, tzaraat ha brotado en su calvicie posterior o frontal. 43 La observará el Cohén y si he aquí que hay una llaga de seet blanca rojiza, en su calvicie posterior o frontal, como la apariencia de tzaraat en la piel de la carne, 44 una persona con tzaraat es, impura es; lo declarará impuro el Cohén, en su cabeza está su llaga.

Calvicie en el frente y detrás de la cabeza


פרשת תזריע יג / מה ־נה 660 / ספר ויקרא

לבושוהי א ש� כת� מ� בה די א מה וסגיר�

ם פ� ל ש� זעין ורישה יהי פריע� וע� יהון מב�א ול� אבון תסת� א ול� ף ט� יתע� א אבל� כ�א ש� כת� די מ� יומי ל מו כ� יקרי: אבון תסת�בלחודוהי ב הוא א� מס� ב א� מס� יהי בה א א מותבה: מז ולבוש� שרית� א למ� ר� יתב מב�ר ש סגירו בלבוש עמ� כת� ארי יהי בה מ�א רב� א או בע� ן: מח או בשתי� או בלבוש כת�ל בכ� א או שכ� במ� א או מר� ולע� א נ� לכת�רוק או י� א ש� כת� מט ויהי מ� ך: ת מש� עביד�א בשתי� א או שכ� במ� א או בלבוש� מוק ס�ש כת� ך מ� אן דמש� ל מ� א או בכ� רב� או בע�נ ויחזי א: הנ� לכ� חזי וית� הוא א סגירות�א ש� כת� ת מ� י� ר סג� וי� א ש� כת� ת מ� י� א הנ� כ�א א ביומ� ש� כת� ת מ� א יומין: נא ויחזי י� שבע�א או א בלבוש� ש� כת� ה ארי אוסף מ� א� שביע�א לכל די שכ� א או במ� רב� א או בע� בשתי�א זר� א סגירות מח� א לעביד� שכ� יתעבד מ�א ת לבוש� ב הוא: נב ויוקיד י� א� א מס� ש� כת� מ�א או מר� בע� א רב� ת ע� י� א או שתי� ת י� או ך די יהי בה אן דמש� ל מ� ת כ� א או י� נ� בכת�א א היא בנור� זר� א ארי סגירות מח� ש� כת� מ�א אוסף א ל� א וה� הנ� ד: נג ואם יחזי כ� תתוק�א רב� א או בע� א או בשתי� א בלבוש� ש� כת� מ�ורון א ויח� הנ� קד כ� ך: נד ויפ� אן דמש� ל מ� או בכ�א יומין בע� סגרנה ש� א וי� ש� כת� ת די בה מ� י�ת י� רו ו� דח� ר ת� א ב� הנ� כ� נה ויחזי נות: תני�ה ד הו� א מן כ� ש� כת� א מ� א שנ� א ל� א וה� ש� כת� מ�

מה

מו

מז

מח

מט

נ

נא

נב

נג

נד

נה שביעי [רביעי]

רש“י

ועל (שם): פרע] [ס“א שער מגודל פרוע. ו): (שם קרועים פרמים. (מה) שפם יעטה. כאבל (שם ז): שפם. שער השפתים גרינו”ן בלע”ז: וטמא טמא ישב. בדד (מו) ה.): מו”ק (שם; ממנו ויפרשו טמא שהוא משמיע יקרא. שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו. ואמרו רבותינו מה נשתנה משאר טמאים לרעהו, איש ובין לאשתו איש בין הרע בלשון הבדיל והוא הואיל בדד, לישב יד; שם (ת“כ מחנות לשלש חוץ מחוץ למחנה. טז:): (ערכין יבדל הוא אף בעור. או צמר: של או פשתים של ולצמר. לפשתים (מח) סז.): פסחים בו זה עור שנעשה או בכל מלאכת עור. בו מלאכה: נעשה שלא זה עור מלאכה: (מט) ירקרק. ירוק שבירוקין: אדמדם. אדום שבאדומים (ת’’כ פרק

פוינינ“ט כח:כד), (יחזקאל ממאיר סילון לשון ממארת. צרעת (נא) יד:ב): או בצמר (נב) יא): (שם הימנו תהנה שלא מארה בו תן ומדרשו בלע”ז. צמר גיזי יביא יכול ומדרשו פשוטו. זהו פשתים, של או צמר של בפשתים. אחר דבר צריכה אינה תשרף באש הוא ת”ל עמו, וישרפם פשתן ואניצי עמה. א”כ מה ת”ל בצמר או בפשתים, להוציא את האימריות שבו שהן ממין אשר את (נד) אימרא: כמו שפה לשון אימריות טו:א־ג). פרק (שם אחר הבגד כל יכול הנגע. בו אשר את ת”ל בלבד, הנגע מקום יכול הנגע. בו (נה) ה): (שם עמו הבגד מן יכבס כיצד, הא הנגע. ת”ל כבוס, טעון כולו אחרי הכבס. לשון העשות: לא הפך הנגע את עינו. לא הוכהה ממראיתו:

וראשו פרמים היו bי יו ד� בג� ע ג� נ ה� אשר־בו רוע� צ� וה�ל־ א: כ� א יקר= Gמ א ׀ ט� מ9 ה וט� Uעט ם י� פ@ ל־ש� רוע� וע� ה פ� Vהי bי

ב מחוץ ד יש Oד א הוא ב� Fמ א ט� ע בו יטמ@ ג� iנ ר ה� י אש ימת ע� ר? ע צ� ג� eה בו נ הי7 bגד כי־י ב בו: וה� ה מוש� kחנ cמ ל�רב בע או שתי bב או ים: bפשת גד בב7 או מר צ גד Vבבה י� אכת עור: וה� ל־מל7 מר או בעור או בכ� צ? ים ול� mפשת ל�י שת� עור או־ב� גד או ב� ב ם ב� מד� ק ׀ או אד� קר> ע יר� ג� נ ה�ה רא@ וה� ת הוא ע� Lר ע צ� ג� iל־כלי־עור נ בכ� או רב ע או־ב�ע ג� kנ את־ה� יר Iוהסג ע ג� vנ את־ה� ן Gכה ה� ה Nא ור� ן: Tכה את־ה�ה wש י־פ� bי כ שביע יום ה� ע ב� ג� נ ה את־ה� א� ים: ור� bמ ת י� Cשבעעור לכל אשר־ רב או ב� ע י או־ב� שת� גד או־ב� ב ע ב� ג� נ ה�א מ9 ט� ע ג� kנ ה� רת מא\ מ� ת ע� yר צ� ה אכ? למל� עור ה� ה ש7 ע� Tירב ע ׀ או את־ה� י Aשת גד או את־ה� ב ף את־ה� ר� הוא: וש�ה הי7 bעור אשר־י י ה� Aל־כל ים או את־כ� פשת מר או ב� צ ב�ואם ף: Tר תש� ש Gא ב� וא ה רת מא מ� ת ע� uר י־צ� bכ ע ג� vנ ה� בו י mשת ב� או גד ב ב� ע ג� נ ה� ה Oש לא־פ� והנה כהן ה� ה Vיראת א9 בסו וכ ן כה ה� ה וצו� ל־כלי־עור: בכ� או רב rע ב� או ן כה ה ה� א� ית: ור� bים שנ mמ ת־י� ע והסגירו שבע� ג� vנ אשר־בו ה�ע את־עינו ג� נ� ך ה� פ� ה לא־ה� הנ ע ו ג� נ ס את־ה� Fב י ׀ הכ� Fחר cא

45-46. El aislamiento del metzorá. La enumeración de do-lencias de tzaraat en el ser humano ha concluido y la Torá procede a detallar las leyes relacionadas con el compor-tamiento que se requiere de un metzorá. Las reglas de su aislamiento de la comunidad se dan en los próximos dos versículos y aplican a todos los casos de este capítulo. El procedimiento de su purificación ritual una vez que se ha curado de su dolencia se detalla en la próxima Sidrá.פרמים .45 Serán desgarradas. La Torá quiere que — יהיו el metzorá se conduzca de una manera característica para que la gente sepa y lo evite, por lo que debe vestirse y ac-tuar como un doliente, para inducirlo a un estado de luto y

arrepentirse del comportamiento que causó el castigo de la tzaraat (Ibn Ezra).עטה � Se envolverá del todo. Era costumbre que el doliente — יse cubriese hasta la altura de sus labios con el cuello de su camisa o con una bufanda y que se pusiese su manto sobre la cabeza. Se le prohibía asimismo al metzorá saludar a la gente, aunque sí se le permitía estudiar y conversar sobre temas de Torá (Moed Katán 15a; Rambam, Hiljot Tumat Tzaraat 10:6).יקרא טמא E “¡Impuro! ¡Impuro!” anunciará. Debe — וטמא advertirle a los demás que se alejen de él para que no los contamine con su tumá (Rashi; Sifrá). El Talmud (Moed



Katán 5a) añade que otro propósito de su proclamación era informarle a otros de su angustia para que recen por él.ישב .46 -Aislado vivirá. ¿Por qué el metzorá fue es — בדד pecialmente escogido para vivir en aislamiento? Debido a que su padecimiento es castigo por maledicencia, la que provoca el alejamiento entre cónyuges y amistades. Por ello, resulta apropiado que el castigo conlleve su aislamiento de la sociedad (Rashi; Arajín 16b). El propósito último de un “justo castigo” es hacer que el pecador tome conciencia de lo que hizo y lo que le sobrevino a causa de ello, y tal re-flexión debe inducirlo a arrepentirse.בגדים .47-58 -Manchas en vestimentas. Los padeci / נגעי mientos en vestimentas no son un fenómeno natural, y estos sucedían sólo cuando el pueblo de Israel estaba en buenos términos con Dios y por tanto era anfitrión digno de Su Presencia. En tales circunstancias, cuando un individuo rechazaba esta función y ya no era digno de esta elevada con-dición, Dios señalaba su caída haciendo que sus posesiones sufriesen de decoloraciones antiestéticas (Rambán; Sforno).47-48. Categorías de vestimentas y materiales susceptibles de contraer tzaraat.

Vestimentas de lana o lino — toda vestimenta o utensilio de estos materiales, incluidas cortinas y velas de barcos. Estos materiales se hacían tamé sólo si no habían sido teñi-dos y sólo si sus dueños eran judíos.

Urdimbre y trama — la urdimbre consta de los hilos que atraviesan toda la extensión de la tela, en tanto que la trama son los hilos que se entrecruzan con la urdimbre en ángulo recto. Al referirse a la urdimbre y la trama, es decir, hilos que aún no conforman una tela acabada, sino que están en pro-ceso de elaboración, la Torá enseña que hilos terminados de lana y lino son susceptibles de contraer tzaraat (Rambam, Hiljot Tumat Tzaraat 13:8).

Cuero — una piel curtida que no ha sido cortada y cosida

como prenda; sin embargo, debe haber sido designada para alguna función práctica como cubierta de una tienda o como cobija.

Cualquier objeto de cuero — Cualquier prenda o utensilio de cuero que haya sido terminado.-Y declarará confinamiento. El objeto es guarda — והסגיר .50do bajo llave durante una semana (Rashi; v. 4). Otra forma de interpretarlo es que el Cohén traza una raya alrededor del área afectada para poder dictaminar luego de siete días si se ha extendido o no (Rosh; Tur v. 5).מארת .51 � Maligna. Este término tiene la connotación de — מinfligir dolor. [El dueño sufre el “dolor” de una pérdida mone-taria cuando se destruye la prenda (Séfer HaZikarón)]. Este término también puede entenderse como maldición, debido a que el objeto es quemado sin que se tenga usufructo del mismo (Rashi; Sifrá).ע .54 �נג �ה אשר-בו Será lavada toda el área de la — וכבסו את llaga. Se lava la zona afectada y el área circundante (Rashi; Sifrá). Nuestro versículo no puede referirse a inmersión en un mikve, como en otros contextos denota el lexema כבס (por ejemplo, en el v. 58), porque no se trata de limpiar de tumá la prenda, sino de ponerla en confinamiento, período durante el cual aún es tamé.

ע את-עינו .55 �נג �ך ה � .No ha cambiado la llaga su color — לא-הפEl versículo especifica que si el color no ha perdido su inten-sidad, incluso si no ha crecido en tamaño, el objeto es tamé. Por ello, si sí creció ciertamente es tamé. Si el color cambió de verde brillante a rojo brillante o viceversa, una opinión en Sifrá sostiene que, puesto que ambos son colores de tzaraat, el cambio cromático es sólo una continuación de la dolen-cia previa y es tamé. Otra opinión es que el nuevo color constituye un padecimiento nuevo y requiere otro período de confinamiento (Rashi según Gur Arié).

45 Y la persona con tzaraat en quien haya dicha llaga, sus vestimentas serán desgarradas, el cabello de su cabeza dejará crecer largo y hasta la altura de los labios se envolverá del todo, e ‘¡Impuro, impuro!’ anunciará. 46 Todos los días que tenga la llaga sobre sí permanece-rá impuro; impuro está; aislado vivirá, fuera del campamento estará su morada.

47 Si en una vestimenta hubiera una llaga de tzaraat, en una vestimenta de lana o en una vestimenta de lino, 48 o en la urdimbre o la trama del lino o de la lana, o en cuero o en cual-quier utensilio hecho de cuero, 49 y la llaga es verde profundo o rojo profundo en la prenda o en el cuero, o en la urdimbre o la trama, o en cualquier utensilio de cuero, una llaga de tzaraat es y será mostrada al Cohén. 50 Y observará el Cohén la llaga y declarará confinamien-to sobre la dolencia siete días. 51 Y observará la llaga en el día séptimo: si se ha extendido la llaga al resto de la prenda o de la urdimbre o de la trama, o del cuero, sin importar para qué fue hecho tal objeto de cuero, una tzaraat maligna es; impura es. 52 Y quemará la prenda, o la urdimbre o la trama de la lana o del lino, o cualquier utensilio de cuero en el que la llaga está, pues una tzaraat maligna es; al fuego será quemada.

53 Mas si la observa el Cohén y he aquí que no se ha extendido la llaga por la prenda, o la urdimbre o la trama, o cualquier utensilio de cuero, 54 ordenará el Cohén y será lavada toda el área de la llaga, y declarará confinamiento sobre ella siete días adicionales. 55 Y la observará el Cohén después de que haya sido lavada la llaga y si he aquí que no ha cambiado la llaga su color

El aisla-miento del

metzorá

Manchas en vesti-mentas


פרשת תזריע יג / נו ־נט 662 / ספר ויקרא

א ב הוא בנור� א� א אוסף מס� א ל� ש� כת� ומ�או בשחיקותה היא א בר� ת� תוקדנה א מ� א ע� א וה� הנ� תותה: נו ואם יחזי כ� ד� בח�תה מן ע י� תה ויבז� רו י� ו� ר דח� ת� א ב� ש� כת� מ�א או א או מן שתי� שכ� א או מן מ� לבוש�א או א: נז ואם תתחזי עוד בלבוש� רב� מן ע�ך אן דמש� ל מ� א או בכ� רב� א או בע� בשתי�בה די ת י� א תוקדנה בנור� היא א גי� ס�א רב� א או ע� א או שתי� א: נח ולבוש� ש� כת� מ�ויעדי ר ו� (י)תח� די ך דמש� אן ל מ� כ� או וידכי: נות תני� ע ב� ויצט� א ש� כת� מנהון מ�בלבוש סגירו ש כת� דמ� א ית� א אור� נט ד�

א או רב� א או ע� א או שתי� נ� ר או כת� עמ�אבותה: כיותה או לס� ך לד� אן דמש� ל מ� כ�

נו

נז

נח

נט

רש“י

והנגע לא פשה. שמענו שאם לא הפך ולא פשה טמא, ואין צ”ל לא הפך ופשה. הפך ולא פשה איני יודע מה יעשה לו, ת”ל והסגיר את הנגע [והסגירו שבעת ימים שנית (לעיל פסוק נד)] מכל מקום, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים וכו’ כדאיתא בתורת כהנים (שם ז) ורמזתיה כאן ליישב המקרא על אופניו: פחתת היא. לשון גומא, כמו באחת הפחתים (שמואל ב’ יז:ט) כלומר שפלה היא, נגע שמראיו שוקעין (שם ט): בקרחתו או בגבחתו. כתרגומו בשחיקותיה או בחדתותיה: קרחתו. שחקים, ישנים (שם) ומפני המדרש שהוצרך לגזרה שוה, מנין לפריחה בבגדים שהיא טהורה, נאמרה קרחת וגבחת באדם (לעיל פסוק מב) ונאמרה קרחת וגבחת בבגדים, מה להלן פרח בכולו טהור (לעיל פסוק יג) אף כאן פרח בכולו טהור (נדה יט.)

לכך אחז הכתוב לשון קרחת וגבחת. ולענין פירושו ותרגומו זהו משמעו, קרחת לשון ישנים וגבחת לשון חדשים, כאלו נכתב באחריתו או בקדמותו, שהקרחת לשון אחוריים והגבחת לשון פנים, כמו שכתוב ואם מפאת פניו וגו’ (לעיל פסוק מא) והקרחת כל ששופע ויורד מן הקדקד ולאחריו. כך מפורש בתורת כהנים (שם): (נו) וקרע אתו. יקרע מקום הנגע מן הבגד וישרפנו (שם פרק טז:ב): (נז) פרחת היא. דבר החוזר וצומח: באש תשרפנו. את כל הבגד: (נח) וסר מהם הנגע. אם כשכבסוהו בתחלה ע”פ כהן סר ממנו הנגע לגמרי: וכבס שנית. ל’ טבילה. תרגום של כבוסין שבפרשה זו לשון לבון, ויתחוור, חוץ מזה שאינו ללבון אלא לטבול, לכך תרגומו ויצטבע. וכן כל כבוסי בגדים שהן לטבילה מתורגמין ויצטבע:

וא תת ה Vנו פח Uש תשרפ Gא א הוא ב� Fמ ה ט� ש� ע לא־פ� ג� eנ וה�ע ג� נ ה ה� Oכהן והנה כה ה ה� Oא חתו: ואם ר� ב� חתו או בג� ר� בק=עור ן־ה� bמ או גד ב מן־ה� אתו ע ר> וק� אתו ס Fב הכ� י Gחר cאגד או־ ב ה עוד ב� א ר� Tרב: ואם־ת Tע י או מן־ה� mשת או מן־ה�ש Fא ב� וא Dת ה ח� Lפר ל־כלי־עור בכ� או רב ע או־ב� י שת� ב�רב ע י או־ה� שת גד או־ה� ב ע: וה� ג� נ= ת אשר־בו ה� נו א9 תשרפס Cע וכב ג� vנ ם ה� kר מה Nס וס ב ר תכ� Vעור אש י ה� ל־כל� או־כ�׀ או מר Vצ גד ה� ת ב7 ע� ר� ע־צ� ג� zת נ זאת תור� ר: Tה וט� ית mשנהרו cל־כלי־עור לט רב או כ� ע שתי או ה� ים או ה� פשת ה�

מאו: פפפ ס’’ז פסוקים. בני’’ה סימן. או לט�



Disminuyó. Cambió de rojo o verde profundo a — כהה .56un tono menos fuerte (Sifrá).ת .59 � Ésta es la ley… Al concluir el capítulo de la — זאת תורtzaraat, la Torá yuxtapone el vocablo Torá con la frase dolen-cia de la tzaraat, lo que enseña que si la persona ha mere-cido el castigo de la tzaraat, debe dedicarse al estudio de la Torá, debido a que la Torá es un fuego espiritual que purifica lo impuro (véase Bamidbar 31:23). Las últimas palabras de la Sidrá son para declararlo puro o declararlo impuro. Esto sugiere que la persona que estudia la Torá absorbe el

potencial de adquirir pureza, mas quien descuida su estudio abre las puertas a la impureza (Siftei Cohén).c סימן בני“ה פסוקים. Esta nota masorética significa — ס“ז que hay 67 versículos en la Sidrá, los que corresponden al valor numérico de la sigla mnemotécnica ניה� los hijos de ,ב�ella, lo que alude al principio de la Sidrá, que trata de una mujer que da a luz. Puesto que el término hebreo בן, hijo, deriva de בנה, construir, ello asimismo alude a la lección de que los hijos son quienes construyen el futuro (Rabí David Feinstein).

y la dolencia no se ha extendido, impura es, en fuego será quemada, pues ha penetrado en su prenda gastada o en su prenda nueva. 56 Mas si la observa el Cohén y he aquí que la dolencia disminuyó después de haber sido lavada, la arrancará de la prenda o del cuero, o de la urdimbre o de la trama. 57 Y si aparece de nuevo en la prenda o en la urdimbre o en la trama, o en cualquier utensilio de cuero, un brote es; al fuego quemará donde se halle la llaga. 58 Mas si la prenda o la urdimbre o la trama, o cualquier utensilio de cuero, han sido lavados y desapareció de ellos la dolencia, serán sumergidos de nuevo y serán purificados.

59 Esta es la ley de la dolencia de la tzaraat, en una prenda de lana o de lino, en la urdimbre o en la trama, o en cualquier utensilio de cuero, para declararlo puro o declararlo impuro”.


664 / ספר ויקרא יד / א ־ט

אונקלוסא תהי ר ב ד ליל יי עם משה למימ א ומ�

כותה דד א ביומ א דסגיר א ית אור�א ר א למב הנ א: ג ויפוק כ� הנ ת כ� ויתתי לוסי את� א וה א הנ כ� ויחזי א שרית למ�קד ד ויפ� א: סגיר מן א סגירות ש כת� מ�יין רתין צפרין ח� כי ת� ב לדמד� א ויס� הנ כ�א: ע זהורי ואזוב א וצב� רז א דא� ע ן וא כי דא חד א צפר ת י ויכוס א הנ כ� קד ה ויפ�

א ת צפר : ו י בוע� ל מי מ� ף ע� חס� אן ד� למ�ת א וי רז א דא� ע ת א ה וי ת� ב י א יס� ית ח�ת תהון וי א ויטבול י ת אזוב ע זהורי וי צב�ל א ע� א דנכיס א דצפר א בדמ ית א ח� צפרא כי מן סגירות ל דמד� די ע� : ז וי� בוע� מי מ�א ת צפר י ח ל� ויש� כנה ויד� זמנין ע שב�כי ע דמד� ב� א: ח ויצ� קל פי ח� ל א� א ע� ית ח�ערה ויסחי ל ש� ת כ ח י ל� ת לבושוהי ויג� יא שרית ר כן יעול למ� ת� א וידכי וב י במ�יומין: א בע ש� שכנה למ� א ר מב ויתב ל כ ת י ח ל� יג� ה א שביע א ביומ ט ויהי

ת גביני ת דקנה וי ת רישה וי ערה י ש�ת ע י ב� ח ויצ� ל ערה יג� ל ש� ת כ עינוהי ויא וידכי: י ת בסרה במ� סחי י לבושוהי וי�

א־ב יד ג

ד

ה

ו

ז

ח

ט

רש“י

(ב) זאת תהיה[.] תורת המצורע ביום טהרתו. מלמד שאין מטהרין אותו בלילה (ת’’כ מצורע פרשתא א:ג): (ג) אל מחוץ למחנה. חוץ לשלשה מחנות שנשתלח שם בימי חלוטו: (ד) חיות. פרט לטרפות (חולין קמ.): טהורות. פרט לעוף טמא (ת“כ שם יב; חולין שם). לפי שהנגעים באין על לשון הרע (ערכין טו:) שהוא מעשה [פטיט] פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול (ערכין טז:): ועץ ארז. לפי שהנגעים באין על גסות הרוח (תנחומא מצורע ג): ושני תולעת ואזב. מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב (שם): עץ ארז. מקל של ארז: שני תולעת. לשון של צמר צבוע זהורית: (ה) על מים

חיים. נותן אותם תחלה בכלי כדי שיהא דם צפור ניכר בהם, וכמה הם, רביעית (ת“כ פרק א:ה; סוטה טז:): (ו) את הצפור החיה יקח אתה. מלמד שאינו אוגדה עמהם אלא מפרישה לעצמה. [אבל העץ והאזוב כרוכין יחד בלשון הזהורית, כענין שנאמר ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזב, קיחה אחת לשלשתן.] יכול כשם שאינה בכלל אגודה כן לא תהא בכלל טבילה, ת”ל וטבל אותם ואת (ח) וישב מחוץ ו): (ת’’כ שם לכלל טבילה הצפור החיה, החזיר את הצפור (ט) את ז:): מו’’ק ב:יא; (ת“כ פרשתא מלמד שאסור בתשמיש המטה לאהלו. כל שערו וגו’. כלל ופרט וכלל, להביא כל מקום כנוס שער ונראה (סוטה טז.):

פרשת מצורעע מצר ת ה� היה תור8 ה לאמר: זאת ת; ר יהוה אל־מש< ב@ יד� ו�ן אל־מחוץ כה א ה� צ וי ן: Bכה א אל־ה� Cתו והוב הר Fביום ט : רוע� צ ת מן־ה� ע� Hר צ ע־ה� ג� Iא נ Jה נרפ Kן והנ כה ה ה� א ה ור Lחנ Mמ ל�ץ Nיות טהרות וע ים ח� Oי־צפר Bר שת Kה מט� ח ל� Qק ן ול כה ה ה� וצוצפור ט את־ה� Hח ן וש כה ה ה� ת ואזב: וצו ע� Hי תול Oרז ושנ אה י ח� Mצפר ה ים: את־ה� י; ים ח� Sל־מ רש ע� Tת אל־כלי־ח Uאח Fהאזב Fת ואת־ה ע� Hתול י ה� Oרז ואת־שנ Vא ץ ה ה ואת־ע@ ח את Wיקה שחט צפר ה� ם ה� ה בד� י ח� Mצפר ה ת ׀ ה� Nם וא ל אות ב� וטע ת שב� ע� Hר צ ר מן־ה� Kה מט� ל ה� Qה ע והז ים: י; ח� Mים ה Sמ ל ה� Hעה: Iד ש י ה� ל־פנ@ ה ע� Cי ח� Mצפר ה ח את־ה� bהרו ושל cים וט dמ פעץ eח ור רו ל־שע את־כ ח וגל8 יו ד את־בג ר ה מט� ה� וכבס הלו Fב מחוץ לא bש ה וי Lחנ Mמ בוא אל־ה� ר י Hח ר וא� ה ים וט מ� ב�רו ל־שע ח את־כ ל8 יג� י שביע יום ה� ה ב� י וה ים: מ; ת י Sשבערו ל־שע ואת־כ יו עינ בת ג� ואת נו ואת־זק את־ראשו ר: Bה וט ים Hמ ב� רו את־בש ץ Qח ור יו ד את־בג וכבס ח� hל יג�

14.1-8. La primera fase de la purificación del metzorá.

Las singulares leyes del metzorá dejan del todo claro que, a pesar del hecho de que su impureza se expresa en un cam-bio en su cuerpo, esta fue provocada por el decaimiento en su condición espiritual.

Por ello, permanecer en soledad fuera del campamento le brindará la oportunidad de reflexionar sobre sus defectos y hacer penitencia, de tal manera que pueda hacerse merece-dor nuevamente de compartir en el quehacer de su nación. No bien ese cambio se produce tanto en su mente como en su corazón, el mismo Dios que lo hizo padecer así le quitará el estigma de su degradación y podrá entonces empezar el proceso de retorno al camino del cual se había descarriado (Rabí Hirsch).

Así comienza pues un proceso de purificación en tres fa-ses, el cual es propio del metzorá. La primera parte del ritual

era realizada con dos aves y fuera del campamento. No era un servicio de sacrificios y las aves no tenían que ser nece-sariamente palomas o tórtolas, pues no eran ofrendas. Sin embargo, tenían que estar sanas y ser especies kasher, pero nada más que eso. Cuando el ritual terminaba, al metzorá se le permitía entrar al campamento, mas todavía era tamé y algunas de sus restricciones seguían vigentes. Después de una semana de espera, podía traer las ofrendas que comple-taban su proceso de purificación. En el día de su purificación. Puesto que la — ביום טהרתו .2Torá menciona que su purificación tiene lugar de día, los Sabios explican que la declaración del Cohén, que es lo úni-co que permite que el metzorá empiece su purificación ritual, sólo puede ser expresada en horario diurno (Rashi; Sifrá).כהן Será traído al Cohén. El metzorá era traído a — והובא אל-ה$los linderos del campamento, donde le resultaba más fácil al Cohén salir a encontrarse con él (Bejor Shor; Sforno).

PARASHAT METZORÁ


665 / VAIKRÁ/LEVÍTICO 14 / 1 -9

' La primera fase.En la primera fase se eliminaban las siguientes facetas de

la impureza: se le permitía al metzorá entrar al campamento de los israelitas, y ya no contaminaba la totalidad de un edi-ficio por el solo hecho de estar bajo su techo. Sin embargo, el metzorá en sí seguía siendo tamé al punto de que toda prenda que usase se hacía tamé. Pero en vez de convertir-se en ה טמא ב ה� nivel primario u originario de tumá, como ,א�hubiese sido el caso antes de completar la primera fase, las prendas de vestir, la ropa de cama y las monturas se hacían sólo ה ,contaminadas en primer grado. Además ,ראשון לטמאestas se hacían tamé sólo si tocaban su cuerpo (Kelim 1:1; Rambam, Hiljot Tzaraat 11:1).

Para eliminar los demás vestigios de contaminación, tanto él como la ropa que usaba los próximos siete días requerían inmersión ritual. Aves. Debido a que su padecimiento le llegó — צפרים .4como castigo por decir chismes y calumnias, su purificación es efectuada por medio de aves que pían y trinan (Rashi; Arajín 16b).יות טהרות Vivas, puras. Las aves no deben tener ninguna — ח$enfermedad o defecto que las haga morir en un plazo de doce meses, y además deben ser puras, es decir, de una especie permitida para el consumo según la ley judía.

' De la arrogancia a la humildad.Para expiar por sus pecados, el antiguo pecador debe pur-

garse del defecto moral que le llevó a obrar mal. La causa subyacente de los chismes y las calumnias, los pecados que castiga la tzaraat, es la altivez, debido a que incuba el desprecio por los demás provocando que la persona hable de ellos con crueldad. Por este motivo, el arrepentimiento del metzorá implica la decisión de cambiar, transformación que se simboliza de manera muy gráfica por los siguientes objetos que acompañan su ofrenda: ,Madera de cedro. Debido a que el cedro crece alto — ועץ ארזes imponente y ancho, representa la altivez (Rashi; Arajín 16a).

ת ואזב ע$ Hilo carmesí e hisopo. El hilo debe ser de — ושני תול$lana, teñido de un pigmento que se obtiene de un pequeño animalillo, una especie de insecto o caracol, cuya identidad permanece ignota, por lo que simboliza la reciente humildad del penitente. El hisopo, un arbusto bajo, representa asimis-mo la noción de la humildad (Rashi).ט .5 Será degollada. El degüello se realiza de la misma — ושח$forma que la shejitá, al frente del cuello y con una cuchilla. Puede ser realizado en cualquier lugar, aunque exclusivamen-te por un Cohén. Una vez finalizado el ritual, el ave muerta debe ser enterrada (Rambam, Hiljot Tumat Tzaraat 11:1,5).יים ים ח$ ל-מ$ -Sobre aguas vivas. Al ser degollada, se sos — ע$tiene al ave viva sobre la vasija de barro, de manera que su sangre caiga directamente en el recipiente que contiene las aguas frescas de manantial (Rashi; Sifrá).ח אתה .6 -La tomará. Se especifica el ave viva para indi — יק$car que recibe un trato distinto al de las otras tres cosas que se emplean en este ritual. La madera de cedro y el hisopo son atados conjuntamente con el hilo carmesí, y luego se sostiene ese manojo en la mano [derecha] junto con el ave, y se sumergen en la mezcla de agua y sangre (Rashi; Sifrá).9. La segunda fase: rasurarse.ח ל$ ,Se cortará. El corte debe ser realizado por el Cohén — יג$quien corta todo el pelo que se encuentra en la superficie del cuerpo del metzorá (Rambam, Hiljot Tumat Tzaraat 11:1). El versículo sólo menciona la cabeza, la barba y las cejas debido a que el pelo de estas tres áreas simboliza su pecado. Así, la cabeza representa altivez, pues el metzorá se consideró mejor y más digno de respeto que las personas a quienes difamó. La barba está alrededor de la boca, el órgano que dijo el chisme y las injurias. Y las cejas representan el censurable rasgo de ין רות ע� envidia [literalmente, estrechez del ojo], lo ,צque lo indujo a destruir la reputación de los demás (Kli Iakar). Y se purificará. Es puro sólo en relación al mayor — וטהרgrado de contaminación que tenía previamente. Sin embar-go, conserva un grado menor de contaminación, como se ha explicado en el preámbulo al versículo 4.

PARASHAT METZORÁ1 Habló HASHEM a Moshé, diciendo: 2 “Esta será la ley del metzorá en el día de su purifica-

ción: será traído al Cohén. 3 Saldrá el Cohén hacia afuera del campamento; y verá el Cohén, y si he aquí se ha curado la dolencia de tzaraat del metzorá, 4 ordenará el Cohén y tomará en aras de la persona a ser purificada dos aves vivas, puras, madera de cedro, hilo carmesí e hisopo. 5 Ordenará el Cohén y será degollada una de las aves en una vasija de barro sobre aguas vivas. 6 Y respecto del ave viva, la tomará junto con la madera de cedro, el hilo carmesí y el hisopo, y los sumergirá junto con el ave viva en la sangre del ave degollada sobre el agua viva. 7 Y salpicará sobre la persona a ser purificada de la tzaraat siete veces y la purificará, y dejará libre el ave viva en un campo abierto. 8 Y sumergirá la persona que está siendo purificada sus vestimentas, y rasurará todo su cabello, y se sumergirá en el agua, pu-rificándose. Y después podrá entrar al campamento, mas morará fuera de su tienda siete días.

9 En el séptimo día se cortará todo su pelo, su cabeza, su barba, sus cejas, todo su pelo será cortado; sumergirá sus vestimentas y sumergirá su carne en agua y se purificará.

14 La primera

fase de la purifica-ción del metzorá

De la arrogancia

a la humildad

La segun-da fase:

rasurarse


פרשת מצורע יד / י ־כא 666 / ספר ויקרא

אמרין תרין ב יס� ה א תמינ א י וביומא ת ש� ת ב� א חד א רת ואמ� למין ש�א סלת עסרונין א ת ותל א שלמתד ח� א ולג ח במש� א דפיל א ת מנחת י כי דמד� א הנ כ� יא ויקים א: דמשחע בתר� יי ם קד תהון וי כי דמד� א בר ג�א ת אמר א י הנ ב כ� יב ויס� א: זמנ ן שכ� מ�א לג ת וי א מ אש ל� תה י רב ויק א חד : ם יי א קד מ תהון אר א וירים י דמשחת ר די יכוס י את� א ב� ת אמר יג ויכוס י

דיש ארי ר ק� את� א ב� ת ת על א וי את ט ח�קדש א הנ לכ� א הוא מ אש א את ט כח�א מדמ א הנ כ� ב יד ויס� הוא: קודשין א ל רום אודנ א ע� הנ כ� ויתן א מ אש ד�א מינ ל אליון ידה די� א וע� מינ כי די� דמד�ב טו ויס� א: מינ די� גלה ר� אליון ל וע�א יד ל ויריק ע� א דמשח א מלג א הנ כ�ת א י הנ א: טז ויטבול כ� אל א דשמ הנ דכ�ל ידה א די ע� א מן משח מינ אצבעה די�באצבעה א משח מן די וי� א אל דשמא ר משח יז ומשא : יי ם זמנין קד ע שב�א ל רום אודנ א ע� הנ ל ידה יתן כ� די ע�א מינ ל אליון ידה די� א וע� מינ כי די� דמד�א דמ ל ע� א מינ די� גלה ר� אליון ל וע�ל א די ע� ר במשח א� א: יח ודאשת מ אש ד�ר פ� כי ויכ� ל ריש דמד� א יתן ע� הנ א דכ� ידת א י הנ עבד כ� : יט וי� ם יי א קד הנ עלוהי כ�מסובתה כי דמד� ל ע� ר פ� ויכ� א את ט ח�א הנ סק כ� א: כ וי� ת ת על ר כן יכוס י ת� ובא דבח למ� א ת מנח ת וי א ת על ת יכא ואם וידכי: א הנ כ� עלוהי ר פ� ויכ�

י

יא

יב

יג שני

יד

טו

טז

יז

יח

יט

כ שלישי

כא [חמישי]

רש“יהללו, כבשים שלשה לנסכי ושלשה עשרונים. לחטאת: וכבשה אחת. (י) שחטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים (מנחות צא.): ולג אחד שמן. להזות בשער ה’. לפני (יא) בהונות: ומתן אזנו תנוך על ממנו וליתן שבע [עליו] נקנור (ת’’כ פרשתא ג:ו; סוטה ז.) ולא בעזרה עצמה לפי שהוא מחוסר כפורים: שהוא להניף. יקריבנו לתוך העזרה לשם אשם: (יב) והקריב אתו לאשם. טעון תנופה חי (מנחות סב:): והניף אתם. את האשם ואת הלוג (ת“כ שם ז; מנחות סא.): (יג) במקום אשר ישחט וגו’. על ירך המזבח בצפון. ומה ת”ל, והלא כבר נאמר בתורת אשם בפרשת צו את אהרן (לעיל ז:ב) שהאשם טעון יכול תהא שחיטתו לידון בהעמדה, שחיטה בצפון. לפי שיצא זה מכלל אשמות

כי (ת’’כ שם ח): וגו’ במקום העמדתו, לכך נאמר ושחט במקום אשר ישחט התלויות עבודות בכל הוא לכהן. הזה האשם החטאות ככל כי כחטאת. בכהן הושוה אשם זה לחטאת. שלא תאמר הואיל ויצא דמו מכלל שאר אשמות להנתן על תנוך ובהונות, לא יהא טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח, לכך נאמר כי כחטאת האשם הוא לכהן. יכול יהא דמו ניתן למעלה כחטאת, ת”ל וכו’. בתורת כהנים (פרק ג:א): (יד) תנוך. גדר אמצעי שבאוזן (שם פרק ג:ה). ולשון תנוך לא נודע לי והפותרים קורים לו טנדרו”ן: בהן. גודל: (טז) לפני ה’. כנגד בית קדשי הקדשים (שם ט): [(יז) על דם האשם. שיקדים הדם לשמן, צא.): (מנחות מנחת נסכים של בהמה ה.)] (כ) ואת המנחה. (מנחות ולעכב

ת bח ה א� Jבש ם וכ� שים תמימ י־כב Bח שנ lי יק שמינ יום ה� וב�ה מנח סלת ים עשרנ ה mושלש ה Uתמימ ה Cת ת־שנ ב�ר ה מט� Mן ה Nכה יד ה� עמ Iמן: וה Fד ש Cמן ולג אח ש ה ב� mבלולד: Bח אהל מוע ת� Tי יהוה פ Nם לפנ Uר ואת oה מט� יש ה� Oא ת ה Kאם Cש לא אתו יב Oוהקר ד אח Fכבש ה את־ה� ן כה ה� ח ק� ולט ח8 י יהוה: וש ה לפנ@ Cם תנופ pיף את Oמן והנ Uש ואת־לג ה�ואת־ את pט ח� Mאת־ה ט Qישח ר אש מקום ב בש כ את־ה�

ן כה ם הוא ל� Jש א Fאת ה ט י כrח� קדש כ ה במקום ה� Cעל Fהן כה ן ה� ת� ם ונ ש א Fם ה כהן מד8 ח ה� Wק ים הוא: ול vש ד Fקדש קנית ימ ה� דו י ל־בהן וע� ית dנ ימ ה� ר oה מט� ה� זן א ל־תנוך ע�ק bצ מן וי Uש ן מלג ה� oכה ח ה� xק ית: ול נ; ימ גלו ה� ל־בהן ר� וע�עו את־אצב כהן ה� ל eב וט ית: אל; שמ ה� ן oכה ה� ף Sל־כ ע�ה מן־ ית והז dאל שמ פו ה� ל־כ� ר ע� מן אש< ש נית מן־ה� ימ ה�

מן ש י יהוה: ומיתר ה� ים לפנ@ vמ ע פע ב� עו ש< מן באצב zש ה�נית ימ הר ה� מט� זן ה� ל־תנוך א כהן ע� ן ה� פו ית} ל־כ� אשר ע�ם Sל ד Hית ע dנ ימ ה� גלו ר� ל־בהן וע� נית ימ ה� דו י ל־בהן וע�ל־ראש ן ע� oן ית כה ף ה� ל־כ8 מן אשר ע� ש ר ב� נות ם: וה� Fש א Fהכהן ה� ה ש| וע יהוה: י לפנ@ ן oכה ה� יו pל ע ר וכפ< ר hה מט� ה�ט Sר ישח Hח תו וא� ר מטמא oה מט� ל־ה� ר ע� את וכפ ט ח� את־ה8ה Cמנח ואת־ה� ה Jעל Fאת־ה ן Kכה ה� ה על{ Iוה ה: Fעל Fאת־הר: ואם־ Bה ן וט oכה יו ה� pל ר ע ה וכפ< ח hמזב ה�

10-20. La fase final de purificación: ofrendas. Tres décimos de efá. Un décimo de efá — ושלשה עשרנים .10es el volumen de 43.2 huevos. El metzorá ofrece tres ani-males, y cada uno de ellos es acompañado de una ofrenda farinácea de un décimo de efá. De esta manera, el metzorá constituye una excepción a la regla, pues las ofrendas por pecado y de culpabilidad no suelen ser acompañadas por ofrendas farináceas (Rashi; Menajot 90b). Es probable que

se le conceda este honor al metzorá en tanto testimonio de Dios de la sinceridad de su arrepentimiento, tal y como queda en evidencia por la remoción de su padecimiento corporal.שמן אחד Y un log de aceite. El aceite era empleado — ולג como lo describen los versículos 15-18. Un log es una medi-da de líquidos cuyo volumen equivale a seis huevos, lo que generalmente se calcula entre trece y catorce onzas líquidas.


667 / VAIKRÁ/LEVÍTICO PARASHAT METZORÁ 14 / 10 -20

Junto con ellos. Es decir, los tres animales, la — ואתם .11ofrenda farinácea y el aceite (Sifrá).מועד אהל ח .En la entrada de la Tienda de Reunión — פת$Hasta que el metzorá haya finalizado todas sus ofren-das, permanece fuera de la entrada oriental del Patio del Tabernáculo, frente a esta, de manera tal que no esté den-tro del Patio, pero sí lo suficientemente cerca para que el Cohén le aplique aceite, como lo requieren los versículos siguientes (Rashi).-Y lo acercará como ofrenda de culpa — והקריב אתו לאשם .12bilidad. Aunque el término והקריב suele referirse a la realiza-ción del servicio de los sacrificios, en este contexto significa que lleva la ofrenda al Patio con la intención de usarla para su asham (Rashi). Y los mecerá. El Cohén alza el animal vivo junto — והניף אתםcon el aceite y los mece (Rashi) hacia los cuatro puntos cardinales, y luego elevándolos y bajándolos, representando su sometimiento a Dios Omnipresente, Señor de los cuatro confines del mundo, de los Cielos y la Tierra (Menajot 62a). Véanse las notas a 7:30. En el lugar, es decir, en la parte norte del Patio — במקום .13(Rashi).טאת האשם ח$ Porque así como la ofrenda por pecado es la — כ$ofrenda de culpabilidad, en el sentido de que tanto su san-gre como sus partes sacrificiales son colocadas en el Altar (Rashi; Zevajim 49a).

גלו .14 . . . בהן ר$ ידו . . . בהן אזן La parte media de la — תנוך oreja… el pulgar de su mano… el dedo gordo de su pie. Rabí Hirsch explica que se pone sangre en estas tres partes del cuerpo para simbolizar que de ahora en ade-lante el metzorá debe perfeccionar su mente (oído), su acción (representada por el pulgar de la mano) y su es-fuerzo (el dedo gordo del pie representa la capacidad de avanzar).

-Ante HASHEM. El Cohén salpica hacia el oes — לפני ה‘ .16te, en dirección al Sanctasanctórum (Rashi; Sifrá) de la siguiente manera: primero pone aceite en la palma de la mano izquierda de otro Cohén; y luego introduce su dedo en el aceite cada vez que lo va a arrojar (Negaím 14:10).

Y será purificado. Después de esta fase final del — וטהר .20largo proceso de purificación, puede entrar al Santuario y comer carne de los sacrificios. Rambán hace notar que el término וכפר, y … proporcionará expiación, es menciona-do tres veces en el contexto de las ofrendas, lo que hace referencia a tres aspectos de la misma. La ofrenda de cul-pabilidad (v. 14) expía por los pecados que causaron que se hiciese metzorá. La ofrenda por pecado (v. 19) expía por las blasfemias que probablemente profirió al lamentarse de su sufrimiento durante su estado de impureza. Y, finalmente, se le concede expiación en el sentido de que las ofrendas de elevación y farinácea (v. 20) lo elevan para que pueda reintegrarse a la nación.

10 En el día octavo tomará dos corderos íntegros y una oveja de un año íntegra, y tres décimos de efá de flor de harina como ofrenda farinácea mezclada con aceite, y un log de aceite. 11 Colocará el Cohén que purifica a la persona que será purificada junto con ellos [los sacrificios] ante HASHEM en la entrada de la Tienda de Reunión. 12 Tomará el Cohén el cordero y lo acercará como ofrenda de culpabilidad, junto con el log de aceite; y los mecerá como servicio de mecimiento ante HASHEM.

13 Degollará el cordero en el lugar donde degollaría la ofrenda por pecado y la ofrenda de elevación, en el lugar santo; porque así como la ofrenda por pecado es la ofrenda de culpabilidad; es del Cohén, santísima es. 14 Y tomará el Cohén de la sangre de la ofrenda de culpabilidad y la pondrá el Cohén en la parte media de la oreja derecha de quien está siendo purificado y en el dedo pulgar de su mano derecha y en el dedo gordo de su pie derecho. 15 Tomará el Cohén del log de aceite y verterá en la palma de la mano izquierda del [otro] Cohén. 16 Y sumergirá el Cohén su dedo índice derecho en el aceite que está en su palma izquierda, y salpicará del aceite con su dedo siete veces ante HASHEM. 17 Y del resto del aceite que queda en su palma, pondrá el Cohén en la parte media de la oreja derecha de quien está siendo purificado y en el pulgar de su mano derecha, y en el dedo gordo de su pie derecho; sobre la sangre de la ofrenda de culpabilidad. 18 Y lo sobrante del aceite que queda en la palma del Cohén pondrá sobre la cabeza de quien está siendo purificado; y le proporcionará expiación el Cohén ante HASHEM. 19 Realizará el Cohén el servicio de la ofrenda por pecado y proporcionará expiación a quien está siendo purifi-cado de su impureza; y después degollará la ofrenda de elevación. 20 Elevará el Cohén la ofrenda de elevación y la ofrenda farinácea al Altar; y le proporcionará expiación el Cohén, y será purificado.

La fase final de

purificación: ofrendas


פרשת מצורע יד / כב ־לד 668 / ספר ויקרא

ר ב אמ� א ויס� דבק מסכן הוא ולית ידה מ�עלוהי א ר פ לכ� א מ אר ל� א מ אש ד ח�ח במש� דפיל ד ח� א סלת א ועסרונרתין כב ות� א: דמשח א ולג א למנחדבק ת� די ה יונ בני תרין פנינין או ש�א: ת על ד וח� א את ט ח� ד ח� ויהי ידה יותה כ ה לד� א א תמינ תהון ביומ יתי י כג וי�

ם קד ל א זמנ ן שכ� ע מ� לתר� א הנ כ� ת לוא מ אש ד� א אמר ת י א הנ כ� ב כד ויס� : ייא הנ כ� תהון י וירים א דמשח א לג ת ויא אמר ת י כה ויכוס : יי ם קד א מ ארא מ אש ד� א מדמ א הנ כ� ב ויס� א מ אש ד�א מינ די� כי דמד� א ל רום אודנ ע� ויתן גלה ל אליון ר� א וע� מינ ל אליון ידה די� וע�ל א ע� הנ כ� יריק א משח כו ומן א: מינ די�א הנ כ� די כז וי� א: אל דשמ א הנ דכ� א ידל ידה א די ע� א מן משח מינ באצבעה די�כח ויתן : יי ם קד זמנין ע שב� א אל דשמל רום ידה ע� ל די ע� א משח מן א הנ כ�ל אליון ידה א וע� מינ כי די� א דמד� אודנר ל את� א ע� מינ גלה די� ל אליון ר� א וע� מינ די�א ר מן משח א� א: כט ודישת מ אש א ד� דמכי א דמד� ל ריש א יתן ע� הנ א דכ� ל יד די ע�ד ת ח� עבד י : ל וי� ם יי א עלוהי קד ר פ לכ�דבק ה מדי ת� א או מן בני יונ י פנינ� מן ש�א את ט ד ח� ת ח� דבק ידה י ת די ת� ידה: לא יא הנ ר כ� פ� א ויכ� ת ל מנח א ע� ת ד על ת ח� ויא די בה ית א אור� : לב ד ם יי כי קד ל דמד� ע�כותה: דבק ידה בד א ת� ש סגירו די ל כת� מ�ר: הרן למימ ליל יי עם משה ועם א� לג ומ�

א ן די אנ ע� דכנ� א רע לד ארי תעלון לא�

ש סגירו כת� א ואתן מ� נ חס הב לכון לא� י

כב

כג

כד

כה

כו

כז

כח

כט

ל

לא

לב

[ששי] רביעי לג־לד

רש“י

(כא) ועשרון סלת אחד. לכבש זה שהוא א’ יביא עשרון א’ לנסכיו: ולג שמן. לתת ממנו על הבהונות. ושמן של נסכי המנחה לא הוזקק הכתוב לפרש: (כג) ביום השמיני לטהרתו. שמיני לצפרים ולהזאת עץ ארז ואזוב ושני תולעת: [(כח) על

מקום דם האשם. אפי’ נתקנח הדם. למד שאין הדם גורם אלא המקום גורם (מנחות י.)]: (לד) ונתתי נגע צרעת. בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם (ת’’כ פרשתא ה:ד) לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל

ה Cם לתנופ pש ד א Jח כבש אח ק� ל גת ו ש דו מ� ין י Nל הוא וא ד8ה Cלמנח מן Vש ב� לול ב ד אח סלת רון ועש יו Uל ע ר Nפ לכ�יג vש ת� ר אש< ה יונ י Nבנ שני או ים תר י Nושת מן: Fש ולג יום ם ב� יא את ה: והב Fד על Cאח Fאת וה ט ד ח� ה אח י| דו וה יי ד לפנ@ oח אהל־מוע ת� ן אל־פ< hכה תו אל־ה� הר Fי לט שמינ� ה�מן והניף Uש ם ואת־לג ה� Cש א Fבש ה ן את־כ< Kכה ח ה� Qק יהוה: ולם ש א Fט את־כבש ה ח� י יהוה: וש ה לפנ@ Cן תנופ Kכה ם ה� את{ר oה מט� זן־ה� א ל־תנוך ע� ן bת ונ ם ש א Fה ם מד8 כהן ה� ח lק ולית: ומן־ נ; ימ גלו ה� ל־בהן ר� נית וע� ימ דו ה� ל־בהן י ית וע� dנ ימ ה�

כהן ה ה� ית: והז| אל; שמ ן ה� oכה ף ה� Sל־כ ן ע� hכה מן יצק ה� Tש ה�ית dאל שמ ה� פו ל־כ� ע� ר אש< מן ש מן־ה� נית ימ ה� עו באצבל־ שמן ׀ אשר ע� ן מן־ה� כה ן ה� ת� י יהוה: ונ ים לפנ@ vמ ע פע ב� ש<

נית ימ דו ה� ל־בהן י נית וע� ימ הר ה� מט� זן ה� ל־תנוך א פו ע� כ�ר נות וה� ם: Fש א Fה ם Sד ל־מקום ע� ית dנ ימ ה� גלו ר� ל־בהן וע�ר hה מט� ה� ל־ראש ע� ן oית ן כה ה� ף ל־כ8 ע� אשר מן ש מן־ה�ים תר מן־ה� ד אח Fאת־ה ה ש| וע יהוה: י לפנ@ יו Cל ע ר פ@ לכ�דו יג י ש ת אשר־ת� Nדו: א יג י vש ר ת� אש< Bה מ Uיונ י ה� Nאו מן־בנר zה וכפ Uמנח ל־ה� ה ע� Cד על Jאח Fאת ואת־ה pט ד ח� Jאח Fאת־הע ג� ת אשר־בו נ� י יהוה: זאת תור� ר לפנ@ oה מט� ל ה� Sן ע Kכה ה�

תו: הר Fדו בט יג י Oש ר לא־ת� Vת אש ע� Uר צבאו אל־ י ת הרן לאמר: כ� Mה ואל־א ר יהוה אל־מש< Nב יד� ו�

ת ע� ר� ע צ ג� תי נ� ת� Fה ונ Uאחז Mם ל Tכ ן ל י נת@ ר אנ� ן אש< ע� ארץ כנ�

21-32. La ofrenda del metzorá pobre. Y un décimo de efá. Cada ofrenda animal — ועשרון . . . אחד .21debe ser acompañada por una ofrenda farinácea, por lo cual un metzorá que posee los medios suficientes como para traer tres ofrendas animales trae asimismo tres décimos de efá de flor de harina (v. 10). Mas como el metzorá pobre sólo ofrece un animal, se requiere de él sólo una ofrenda farinácea (Rashi).שיג ידו .22 Lo que pueda costear. Las tórtolas, que — אשר ת$tienen más años y son más grandes (véanse las notas a 1:14) serían más caras que las palomillas (Panim Iafot).

Méshej Jojmá comenta que el versículo enfatiza lo que pueda costear para enseñar que, no obstante siempre mencionarse primero las tórtolas, estas no son preferibles a las palomillas, y la persona debe ofrendar lo que pueda costear.

.Tzaraat en casas / נגעי בתים .33-57La tzaraat y otros padecimientos de ese tipo son claramen-

te fenómenos sobrenaturales. Obviamente, su manifestación obedece un propósito. Los Sabios brindan dos explicaciones que son citadas por los comentaristas. La más conocida, de Sifrá y Vaikrá Rabá y citada por Rashi y otros, es que cuando los habitantes cananeos de Éretz Israel vieron que los israelitas conquistarían la tierra, escondieron sus perte-nencias valiosas en las paredes de sus propias casas. De ahí que, para posibilitar que los israelitas que se adueñarían de esas casas hallasen dichas riquezas, Dios solía mandar una dolencia a la parte de una pared donde estas estaban escondidas, para que debieran retirarse las piedras afectadas y los tesoros quedaran al descubierto.



Sin embargo, según Rambam (Hiljot Tumat Tzaraat 16:10),

los padecimientos de tzaraat, como toda otra dolencia seme-jante, eran la forma en que Dios castigaba el egoísmo y la maledicencia. Rambam añade que, de manera misericordiosa, Dios empieza por afectar los bienes físicos, primero casas y luego vestimentas, mas si la víctima no aprende la lección y no hace penitencia, su propia carne será afectada. La fuente de esta opinión es la exposición del Talmud (Iomá 11b) sobre el versículo 35, el que describe al dueño de la casa como aquel a quien pertenece la casa, intimando que su pecado fue sentir con egoísmo que la casa es suya y que no tiene obligación alguna de compartir sus bendiciones con sus congéneres: cuando alguien quiso tomar prestado algo de él, le respondía que no tenía ese objeto. Al mandarle tzaraat a su casa, Dios lo obligaba a sacar sus pertenencias de ahí para que todo mundo viera lo que poseía y cuán desconsiderado había sido.

De hecho, esta persona muestra una inclinación hacia la herejía dado que piensa que su propiedad sólo le pertenece a él, que la adquirió exclusivamente por medio de sus propios esfuerzos y que nadie tiene el derecho de disfrutar las bo-nanzas de su éxito personal. ¡No reflexiona que, en realidad, la casa y el dinero y el éxito le fueron dados por Dios! Y el mismo Dios que le dio lo que tiene, desea que lo comparta con los demás y, ciertamente, Dios puede darle más o arrebatarle aquello que esté utilizando en forma indebida (Tzror HaMor).

Aunque estos padecimientos son impuestos en orden as-cendente de severidad, la Torá los enumera en orden inverso,

empezando con la tzaraat de la persona y concluyendo con la tzaraat de la casa. Ello es debido a que la Torá prefiere enun-ciar los castigos en orden descendiente, en vez de nombrar castigos cada vez más aterradores (Rabenu Bejaie).אחזה .34 ן . . . ל$ ע$ .La tierra de Canaán… como posesión — ארץ כנ$Estas leyes sólo aplicaron posteriormente a que la Tierra había sido conquistada y parcelada entre los israelitas como pose-sión perpetua (Sifrá).

Midrash Tadshei comenta que la ley anteriormente expues-ta explica por qué las secciones sobre aflicciones que afectan casas no están en el capítulo previo, junto con los otros casos de tzaraat. La razón es que las leyes sobre males que aquejan a personas y vestimentas aplicaron tan pronto como Moshé las enseñó en el Desierto, mas las leyes sobre casas sólo em-pezaron a aplicar muchos años después. Por ello, dado que estas leyes estuvieron divididas cronológicamente en cuanto a su aplicación, así también lo están en la narrativa de la Torá.

Rambán (13:47) explica que tales padecimientos son esen-cialmente milagrosos, pues nunca ocurren de manera natural. Cuando los israelitas vivían en su tierra y se conducían según la voluntad de Dios, los rodeaba un aura de santidad que se reflejaba incluso en un esplendor físico. Y si hubiera entre ellos quienes pecaban, sus fallas se reflejaban en la pérdida de be-lleza física y en la aparición de dolencias de tzaraat en sus casas y en sus vestimentas. Mas sólo en la Tierra Santa tales falencias espirituales tenían efectos tan tangibles.תי Y mandaré. El versículo da a entender que Dios — ונת$

21 Si pobre es y carece de fondos, tomará un cordero como ofrenda de culpabilidad en servicio de mecimiento para que expíe por él, y un décimo de efá de flor de harina mezcla-da con aceite como ofrenda farinácea, y un log de aceite. 22 Y dos tórtolas o dos palomillas, lo que pueda costear; y será una como ofrenda de culpabilidad y una como ofrenda de elevación. 23 Las traerá en el día octavo para su purificación al Cohén, a la entrada de la Tienda de Reunión ante HASHEM. 24 Tomará el Cohén el cordero de la ofrenda de culpabi-lidad y el log de aceite, y los mecerá el Cohén como servicio de mecimiento ante HASHEM. 25 Degollará el cordero de la ofrenda de culpabilidad y tomará el Cohén de la sangre de la ofrenda de culpabilidad y la pondrá en la parte media de la oreja derecha de quien está siendo purificado, y en el pulgar de su mano derecha, y en el dedo gordo de su pie dere-cho. 26 Del aceite, verterá el Cohén en la palma izquierda del [otro] Cohén. 27 Salpicará el Cohén con su índice derecho del aceite que queda en su palma izquierda siete veces ante HASHEM. 28 Pondrá el Cohén del aceite que está en su palma en la parte media de la oreja de quien está siendo purificado, y en el pulgar de su mano derecha, y en el dedo gordo de su pie derecho, en el lugar de la sangre de la ofrenda de culpabilidad. 29 Y el resto del aceite que está en la palma del Cohén pondrá sobre la cabeza de quien está siendo purificado, para proporcionarle expiación ante HASHEM.

30 Realizará el servicio de una de las tórtolas o de las palomillas, de lo que pueda costear. 31 De lo que haya podido costear, una será ofrenda de culpabilidad y otra, ofrenda de ele-vación, además de la ofrenda farinácea; y proporcionará expiación el Cohén a quien está siendo purificado, ante HASHEM. 32 Esta es la ley de quien padece de la dolencia de tzaraat mas carece de fondos, para purificarse”.

33 Habló HASHEM a Moshé y a Aharón, diciendo: 34 “Cuando lleguen a la tierra de Canaán que les concedo como posesión, y mandaré un padecimiento de tzaraat

La ofrenda

del metzorá pobre

Tzaraat en casas


פרשת מצורע יד / לה ־מה 670 / ספר ויקרא

די לה וייתי נתכון: חס� א� א רע א� בבית ר למימ א הנ לכ� וי ויח� א בית דילה קד א: לו ויפ� א אתחזי לי בבית ש כת כמ�א הנ א יעול כ� ד ל א ע� ת בית נון י א ויפ� הנ כ�ל די ב כ א� א יסת א ול ש כת ת מ� למחזי ית א למחזי י הנ ר כן יעול כ� ת� א וב בביתא ש כת א מ� א וה ש כת ת מ� א: לז ויחזי י ביתן מק ס� ן או רק י� חתין פ� א בית תלי בכא הנ א: לח ויפוק כ� תל כיך מן כ ומחזיהון מ�א ת בית ר י סג� א וי� ע בית א לתר� מן ביתא ביומ א הנ כ� לט ויתוב יומין: א שבעא ש כת מ� א אוסיף וה ויחזי ה א שביעלפון ויש� א הנ קד כ� א: מ ויפ� תלי בית בכתהן א וירמון י ש כת א די בהן מ� י בנ� ת א� ית ב: מא וי א ר מס את� א ל� רת א לק� ר למביו סחור סחור וירמון לפון מג א יק� ביתא רת א לק� ר ליפון למב א די ק� פר ת ע� ינין חר א א י בנ� ב: מב ויסבון א� א ר מס את� ל�ב ן יס� חר ר א עפ� א ו� י בנ� ר א� את� עלון ב� וי�א ש כת א: מג ואם יתוב מ� ת בית וישוע� ית י לפון דיש� ר ת� ב א בבית ויסגי ר ת� א וב ת בית לפון י ר דיק� ת� א וב י בנ� א�א אוסף א ויחזי וה הנ ע: מד ויעול כ� דיתשא היא זר א סגירות מח� א בבית ש כת מ�א ת בית ע י ר� ב הוא: מה וית א א מס בבית

לה

לו

לז

לח

לט

מ

מא

מב

מג

מד

מה

רש“ייז:ו): (ויק’’ר ארבעים שנה שהיו ישראל ויקרא, וע”י הנגע נותץ הבית ומוצאן (לה) כנגע נראה לי בבית. אפי’ תלמיד חכם שיודע שהוא נגע ודאי, לא יפסוק דבר ברור לומר נגע נראה לי, אלא כנגע נראה לי (ת’’כ שם י; נגעים יב:ה): (לו) בטרם יבא הכהן. שכל זמן שאין כהן נזקק לו אין שם תורת טומאה: ולא יטמא כל אשר בבית. שאם לא יפנהו ויבא הכהן ויראה הנגע, נזקק להסגר, וכל מה שבתוכו יטמא. ועל מה חסה תורה, אם על כלי שטף, יטבילם ויטהרו. ואם על אוכלין ומשקין, יאכלם בימי טומאתו. הא לא חסה התורה אלא על כלי חרס, שאין להם טהרה במקוה (שם יב): (לז) שקערורת. שוקעות במראיהן (שם פרשתא ו:ה): (מ) וחלצו את האבנים. כתרגומו וישלפון, יטלום משם, כמו וחלצה נעלו (דברים כה:ט) לשון הסרה: אל מקום טמא. מקום שאין טהרות משתמשות שם. למדך הכתוב שהאבנים הללו מטמאות מקומן בעודן בו (ת’’כ פרק ד:ד): (מא) יקצע. רוניי”ר בלעז, ובל’ משנה יש הרבה: מבית. מבפנים (שם ה): סביב. סביבות הנגע. בת”כ נדרש כן (שם). שיקלוף הטיח שסביב אבני הנגע: הקצו. ל’ קצה, אשר קצעו בקצות הנגע סביב: (מג) הקצות. לשון העשות, וכן הטוח, אבל חלץ את האבנים מוסב הלשון אל האדם שחלצן, והוא משקל לשון כבד, כמו כפר דבר: ואם ישוב הנגע. יכול חזר בו ביום יהא טמא, ת”ל ושב הכהן, ואם ישוב, מה שיבה האמורה להלן בסוף שבוע, אף שיבה האמורה כאן בסוף שבוע (ת’’כ פרשתא ז:ו): (מד) ובא הכהן וראה והנה פשה. יכול לא יהא החוזר טמא אלא אם כן פשה, נאמר צרעת ממארת בבתים (כאן) ונאמר צרעת ממארת בבגדים (לעיל יג:נב) מה להלן טמא את החוזר אע”פ שאינו פושה (שם נז) אף כאן טמא את החוזר אע”פ שאינו פושה. אם כן מה ת”ל והנה פשה,

אין כאן מקומו של מקרא זה, אלא ונתץ את הבית היה לו לכתוב אחר ואם ישוב הנגע. וראה והנה פשה, הא לא בא ללמד אלא על נגע העומד בעיניו בשבוע ראשון ובא בסוף שבוע שני ומצאו שפשה, שלא פירש בו הכתוב למעלה (פסוק לט) כלום בעומד בעיניו בשבוע ראשון, ולמדך כאן בפשיון זה שאינו מדבר אלא בעומד בראשון ופשה בשני. ומה יעשה לו, יכול יתצנו כמו שסמך לו ונתץ את הבית, ת”ל ושב הכהן (לעיל פסוק לט) ובא הכהן (כאן) נלמד ביאה משיבה, מה שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, אף ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, ואם חזר נותץ, לא חזר טהור. ומנין שאם עמד בזה ובזה חולץ וקוצה וטח ונותן [ובא,] ואם בא יבא (להלן פסוק מח) [במה הכתוב מדבר, אם לו שבוע, ת”ל בפושה בראשון, הרי כבר אמור. אם בפושה בשני, הרי כבר אמור. הא אינו אומר [ובא,] ואם בא יבא אלא את שבא בסוף שבוע ראשון ובא בסוף שבוע שני וראה והנה לא פשה, זה העומד. מה יעשה לו, יכול יפטר וילך כמו שכתוב כאן וטהר את הבית, ת”ל כי נרפא הנגע, לא טהרתי אלא את הרפוי, מה יעשה לו, ביאה אמורה למעלה (כאן) וביאה אמורה למטה (להלן פסוק מח) מה בעליונה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, דגמר לה זהו שיבה זהו ביאה, אף בתחתונה כך] וכו’ כדאיתא בתורת כהנים (שם ד־ט). גמרו של דבר, אין נתיצה אלא בנגע ואין החוזר צריך פשיון. וסדר המקראות כך וקצוי וטיחה, החוזר אחר חליצה הוא. ואם ישוב, ונתץ. והבא אל הבית, והאוכל בבית, ובא הכהן וראה והנה פשה. ודבר הכתוב בעומד בראשון שנותן לו שבוע שני להסגרו, ובסוף שבוע שני להסגרו בא וראהו שפשה. ומה יעשה לו, חולץ וקוצה וטח ונותן לו יותר משלשה שבועות: בנגעים שאין צפרים, חזר טעון לא נותץ, חזר שבוע.

ן oכה יד ל� Oית והג ב� א אשר־לו ה� ם: וב Iתכ רץ אחז� ית א< oבבאת־ ופנו ן כה ה� ה וצו ית: Fב ב� י vל ה Jנרא ע ג� כנ לאמר

א Cע ולא יטמ ג� נ כהן לראות את־ה� בא ה� רם י ית בט ב� ה�ית: Fב ן לראות את־ה� oכה בא ה� ן י Kר כ ח� Sית וא Uב ל־אשר ב� כערורת Mית שק ב� ע בקירת ה� ג� נ ה ה� ע והנ} ג� נ ה את־ה� mא ורא צ{ יר: וי ק; ל מן־ה� Cפ ן ש ראיה< מת ומ� מד� קת או אד� קר� יר�ית Hב את־ה� יר Oוהסג ית Uב ה� ח אל־פת� ית Hב מן־ה� ן Kכה ה�ה Kוהנ ה א ור י dשביע ה� יום ב� ן oכה ה� ב Jוש ים: מ; י ת Sשבעאת־ וחלצו ן כה ה� ה וצו ית: Fב ה� בקירת ע ג� Tנ ה� ה Jש פ

אל־מחוץ אתהן יכו והשל� ע ג� נ� ה� ן oה ב ר אש< נים אב mהיב dב ס ית Hמב ע� Oקצ י� ית bב ואת־ה� א: Bמ ט קום אל־מ יר ע לקום יר אל־מ ע ר אשר הקצו אל־מחוץ ל פ ע Iפכו את־ה Fושים dנ אב Fת ה ח� יאו אל־ת8 vים אחרות והב cנ קחו אב Fא: ול Bמ טח ר8 ע ופ ג� נ שוב ה� ית: ואם־י Fב ח את־ה� Jח וט Hר יק Kח ר א� Jפ ועית Hב י הקצות את־ה� Kחר Mים וא dנ אב Fץ את־ה Nר חל Hח ית א� ב� ב�ית Uב ע ב� ג� Tנ ה ה� Jש ה פ Kה והנ א ן ור כה א ה� : וב י הטוח� חר@ Mואית ב� ץ את־ה� ת8 א הוא: ונ מ@ ית ט Hב וא ב� רת ה� מא< ת מ� ע� ר� צ

le está comunicando una buena nueva al pueblo, y es la fuente de la opinión según la cual el padecimiento en casas tenía como objetivo que se descubriesen riquezas ocultas,

como se menciona anteriormente (Rashi).תכם En la tierra de su posesión. Ello implica que — ארץ אחז$las leyes de tzaraat en casas sólo aplican en Éretz Israel



porque es la tierra que nos fue dada como posesión. Por consiguiente, las mismas no aplican en Jerusalén debido a que es una ciudad perteneciente al colectivo nacional y no es posesión de individuo alguno (Rambam, Hiljot Tumat Tzaraat 14:11; Iomá 12a).

כהן לאמר .35 Y declarará al Cohén diciendo. Sifrá — והגיד ל$expone que la declaración del dueño debe motivar al Cohén para que le explique a la víctima que la causa subyacente de ese padecimiento fueron sus chismes y su egoísmo. Se espera que ello lo influya a que se arrepienta (Sifrá).

ע Algo semejante a una dolencia se vislumbra en la — כנג$casa. Incluso si el dueño de la casa es un erudito que sabe que efectivamente se trata de tzaraat, no debe atribuirse la facultad de declararlo de manera categórica, pues ello es la exclusiva prerrogativa del Cohén (Rashi; Sifrá). Por otra parte, la persona debe evitar emplear expresiones que de-notan impureza, pues no sería apropiado describir su casa explícitamente como padeciendo una enfermedad (Mizraji). Además, se debe cultivar la cualidad del recato, diciéndose “No estoy seguro” (Divrei David).

ית .36 ב$ Y despejarán la casa. Al permitirle al dueño — ופנו את-ה$que desaloje sus efectos personales de la casa, la Torá se pro-pone evitar que sus habitantes padezcan pérdidas o inconve-nientes. En caso de que la casa sea declarada tamé o puesta en confinamiento, todo se convertiría en tamé, mas dado que ello no podría acontecer sino hasta que el Cohén emita su dictamen, aún hay tiempo para vaciarla (Rashi; Sifrá).

Incluso si los bienes del interior de la casa se hiciesen tamé, en casi todos los casos la pérdida sería casi insigni-ficante, puesto que –con contadísimas excepciones– todos los objetos podrían ser sumergidos en agua para quitarles la contaminación, en tanto que alimentos no santifica-dos podrían ser consumidos incluso si son tamé. Sólo los

utensilios de barro no pueden ser purificados, y estos suelen ser relativamente baratos. De cualquier manera, la Torá busca evitarle a la gente incluso pérdidas pequeñas. Esto nos enseña que si Dios es comprensivo con los malvados a quienes aflige con tzaraat, ciertamente tiene compasión de los justos. Y si a Dios le importa tanto los bienes físicos de estas personas, ciertamente se preocupa de la vida de sus hijos e hijas (Sifrá; Rashi).ערורת .37 En bajo relieve. El color de la dolencia da la — שק$impresión óptica de estar sumida (Rashi; Sifrá). Y removerán. Puesto que el versículo está en — וחלצו .40plural, los Sabios derivaron que si dos personas comparten una misma pared, el dueño de la casa afectada y su vecino deben trabajar en conjunto para quitar la parte afectada de la pared. Al respecto, cabe mencionar el dicho, “Ay del malva-do y ay de su vecino”, pues no sólo el dueño malvado sufre, sino asimismo aquel desdichado que vive a su lado (Sifrá).סביב .41 ית מב$ קצע$ Será raspada por dentro en todo su — י$derredor. Además de ordenar que se retiren las piedras en sí, el Cohén ordena que se quite la mezcla que las unía a las piedras circunvecinas y que fue puesta sobre las mismas en la parte interior de la casa. Todos estos desechos deben ser arrojados a un área contaminada fuera de la ciudad.ח .43 -Si regresare… y reapareciere. No es ne — ישוב . . . ופר$cesario que el padecimiento reaparezca en el mismo lugar o que sea tan grande como el anterior o incluso más. Sin embargo, debe haberse manifestado nuevamente al cabo de un período de siete días. De no ser así, nos obliga a conside-rarlo como un nuevo padecimiento. El hecho mismo de que regrese basta para que se le declare contaminado, y por ello el siguiente versículo se refiere a esto como una extensión del padecimiento, incluso si esta nueva manifestación es de menor tamaño (Sifrá).

sobre una casa en la tierra de su posesión, 35 irá aquel a quien pertenece la casa y declarará al Cohén, diciendo: ‘Algo semejante a una dolencia se vislumbra en la casa’. 36 Ordenará el Cohén y despejarán la casa antes de que venga el Cohén a ver el padecimiento, para que no se contamine nada que está en la casa; y después de ello vendrá el Cohén a ver la casa. 37 Y verá el padecimiento, y si he aquí que el padecimiento está en las paredes de la casa, en bajo relieve, de color verde profundo o rojo profundo, y su aspecto está por debajo del nivel de la pared, 38 saldrá el Cohén de la casa hacia la entrada de la casa, y declarará la casa en confinamiento durante siete días. 39 Y regresará el Cohén en el día séptimo y verá, y si he aquí que se ha extendido el padecimiento por las paredes de la casa, 40 ordenará el Cohén y removerán las piedras sobre las que está el padecimiento y las arrojarán fuera de la ciudad en un área contaminada. 41 Y la casa será raspada por dentro en todo su derredor; y tirarán la argamasa que han raspado fuera de la ciudad en un área contaminada. 42 Y tomarán otras piedras y las pondrán en lugar de las [primeras] piedras; y otra argmasa tomarán y pondrán revoque a la casa.

43 Si regresare el padecimiento y reapareciere en la casa después de que se han de-salojado las piedras, y después de que ha sido raspada la casa y después de habérsele puesto revoque, 44 irá el Cohén y verá, y si he aquí que se ha extendido el padecimiento por la casa, es una tzaraat maligna en la casa; contaminada está. 45 Demolerán la casa,


פרשת מצורע יד / מו ־נז — טו / א ־ג 672 / ספר ויקרא

ר עפ� ל כ ת וי עוהי ת א וי בנוהי א� ת יר את� ל� א רת לק� א ר למב פק וי� א ביתיומין ל כ א לבית מו ודיעול ב: א מסא: מש ר� ד ע� ב א מס יהי תה י ר סג� די�ת לבושוהי ע י ב� א יצ� מז ודישכוב בבית

לבושוהי: ת י ע ב� יצ� א בבית ודייכול א א ל א ויחזי וה הנ ל יעול כ� מח ואם מע�

ע ר דיתש� ת� א ב א בבית ש כת אוסיף מ�א ארי ת בית י א הנ כי כ� ויד� א ת בית ית י ה א כ לד� ב מט ויס� א: ש כת מ� סי את�א רז דא� א ע וא צפרין רתין ת� א ביתא ת צפר א: נ ויכוס י ע זהורי ואזוב וצב�ב : נא ויס� בוע� ל מי מ� ף ע� חס� אן ד� א למ� חדע ת צב� א וי ת אזוב א וי רז א דא� ע ת א יתהון א ויטבול י ית א ח� ת צפר זהורי וידי בוע� וי� א ובמי מ� א דנכיס א דצפר בדמא ת בית כי י ע זמנין: נב ויד� א שב� לביתא ובצפר בוע� מ� ובמי א דצפר א בדמע א ובצב� א ובאזוב רז א דא� ע א ובא ית ח�א ית ח� א צפר ת י ח ל� נג ויש� זהורי: ל ר ע� פ� א ויכ� קל פי ח� א לא� רת א לק� ר למבש כת� ל מ� א לכ ית א אור� א וידכי: נד ד ביתא א: נה ולסגירות לבוש א ולנתק סגירותא: הר א ולב� די א ולע� מק א: נו ולע� ולביתא כי א ד� א וביומ ב א א מס א ביומ פ ל נז לא�

ליל יי עם א: א ומ� א דסגירות ית א אור� דלילו עם בני ר: ב מ� הרן למימ משה ועם א�ר ארי יהי ר גב� אל ותימרון להון גב� ישרא ב הוא: ג וד א איב מבשרה דובה מס דת דובה ר בשרה י תהי סובתה בדובה רתים בשרה מדובה סובתה היא: או ח

מו

מז

מח

מט

נ

נא

נב

נג

נד חמישי

נה־נו *ש’ רפה

נז

א־ב טו

ג

רש“י

[(מח)] ואם בא יבא. לסוף שבוע שני: וראה והנה לא פשה. מקרא זה בא ללמד בעומד בעיניו בראשון ובשני. מה יעשה לו, יכול יטהרנו, כמשמעו של מקרא וטהר הכהן את הבית, ת”ל כי נרפא הנגע, לא טהרתי אלא את הרפוי, ואין רפוי אלא הבית שהוקצה והוטח ולא חזר הנגע, אבל זה טעון חליצה וקצוי וטיחה וראה והנה לא פשה, בשני ואם בא יבא וכן המקרא נדרש. ושבוע שלישי. יטיחנו, ואין טיחה בלא חלוץ וקצוי. ואחרי הטוח את הבית וטהר הכהן את הבית, אם לא חזר לסוף השבוע כי נרפא הנגע. ואם חזר, כבר פירש על החוזר שטעון נתיצה (שם, ושם יב): (מו) כל ימי הסגיר אותו. ולא ימים שקלף את נגעו. יכול שאני מוציא המוחלט שקלף את נגעו, ת”ל כל ימי (שם פרק ה:ד): יטמא עד הערב. מלמד שאין מטמא בגדים. יכול אפי’ שהה בכדי אכילת פרס, ת”ל והאוכל בבית יכבס את בגדיו (פסוק מז). אין לי אלא אוכל, שוכב מנין, ת”ל והשוכב. אין

לי אלא אוכל ושוכב, לא אוכל ולא שוכב מנין, ת”ל יכבס יכבס ריבה. אם כן למה נא’ אוכל ושוכב, ליתן שיעור כדי אכילת פרס (ת’’כ שם ה־ח): (נז) להורות ביום הטמא וגו’. איזה יום מטהרו ואיזה יום מטמאו: (ב) כי יהיה זב. יכול זב מכל מקום יהא טמא, ת”ל מבשרו ולא כל בשרו. אחר שחלק הכתוב בין בשר לבשר זכיתי לדין. טמא בזב וטמא בזבה, מה זבה ממקום שהיא מטמאה טומאה קלה, נדה, מטמאה טומאה חמורה, זיבה, אף הזב ממקום שמטמא טומאה קלה, קרי, על למד זובו טמא. א:ג־ה): פרשתא זבים (ת“כ זיבה חמורה, טומאה מטמא הטפה שהיא מטמאה (שם ט). זוב דומה למי בצק של שעורין, ודחוי, ודומה ללובן ביצה המוזרת. שכבת זרע קשור כלובן ביצה שאינה מוזרת (נדה לה:): (ג) רר. לשון ריר, שזב בשרו את זובו. כמו ריר שיוצא צלול: או החתים. שיוצא עב וסותם את פי האמה, ונסתם בשרו מטפת זובו. זהו פשוטו. ומדרשו, מנה הכתוב הראשון

ית והוציא אל־ Uב ר ה� ל־עפ8 ת כ oיו וא יו ואת־עצ נ את־אבי oל־ימ ית כ ב� א אל־ה� ב א: וה� Bמ קום ט יר אל־מ ע מחוץ לס את־ oב ית יכ� ב� ב ב� Nשכ רב: וה� Fע ד־ה א ע� Cיר אתו יטמ cהסגבא י ואם־בא יו: Fד את־בג ס oב יכ� ית ב� ב� ל Nאכ Fוה יו Uד בגהטח� י oחר Mית א ב� ע ב� ג� נ ה ה� ש| ה לא־פ הנ ו ה א ור ן כה ה�ח �ק ע: ול ג� Fנ א ה� Cי נרפ Oית כ ב� כהן את־ה� ר ה� eית וטה Uב את־ה�ת ע� Hי תול Oרז ושנ ץ א Nים וע dי צפר Nית שת Hב א את־ה� ט@ לח�ל־ ע� רש Tאל־כלי־ח ת Uאח Fה צפר את־ה� ט Hח וש ואזב:

י cת ׀ שנ Nאזב וא רז ואת־ה א ץ־ה Bח את־ע Wק ים: ול י; ים ח� Sמצפר ה� ם בד� ם את ל ב8 וט ה י ח� Mצפר ה ה� ואת ת ע� תול� ה�ים: מ; ע פע ב� ית ש< Hב ה אל־ה� Jים והז dי ח� Mים ה Hמ ה וב� שחוט ה�צפר וב� ים dי ח� Mה ים Hמ וב� צפור ה� ם בד� ית ב� את־ה� א Nוחטח את־ ת: ושל� ע� Fתול י ה� Oאזב ובשנ Fרז וב Vא ץ ה ה ובע@ י ח� Mהר וכפ< ה Lד ש ה� י Nאל־פנ יר vע ל אל־מחוץ ה pי ח� Mה צפר ה�תק: Fנ ת ול� ע� Hר צ ע ה� ג� ל־נ� ה לכ Uתור ר: זאת ה� Bה ית וט Hב ל־ה� ע�רת: Fבה ול� ת ח� Hפ ס� ול� ת שא@ ול� ית: Fב ול� גד Tב ה� ת ע� Sר ולצת: ע� Fר צ ת ה� Hהר זאת תור ט א וביום ה� oמ ט להורת ביום ה�אל־ ברו ד� לאמר: הרן Mואל־א ה אל־מש< יהוה ר Nב יד� ו�ב mז היה י; י כ� יש א יש cא ם Lאלה ם Tרת אמ� Mו ל א ישר י Nבנר mתו בזובו ר ה טמא הי< א הוא: וזאת ת; מ@ רו זובו ט מבשוא: תו ה; רו מזובו טמא ים בש רו את־זובו או־החת� בש

שכב . . . והאכל .47 -Y quien se apoyase… y quien comie — וה$se. La frase sumergirá sus vestimentas aparece dos veces en el versículo, aunque hubiese bastado con una sola mención. A partir de esa redundancia, los Sabios derivaron una nueva ley que sólo aplica en casos de padecimiento en casas. Si alguien ingresa a una estructura contaminada y permanece

en ella suficiente tiempo como para reclinarse y comer en esa posición una comida normal, sus vestimentas se conta-minarán junto con él. Pero si no permanece en la casa ese tiempo mínimo, entonces sólo él es tamé mas no su ropa. Asimismo, las prendas que cargue mas no esté vistiendo –tal como un abrigo sobre su hombro– o cualquier otra cosa

*


673 / VAIKRÁ/LEVÍTICO PARASHAT METZORÁ 14 / 46 -57 — 15 / 1 -3

que se introduzca en la casa, contraen contaminación de forma inmediata, aunque la persona sólo esté en la casa una fracción de segundo (Rashi; Sifrá). Pues se habrá curado. Sólo si las piedras han — נרפא .48sido retiradas y no ha vuelto a manifestarse el padecimiento, se puede considerar que la casa se ha curado (Rashi; Sifrá).49-53. Purificación de la casa. El ritual de purificación de la casa es idéntico a la primera fase de la purificación de un metzorá (vs. 4-9), y es llevado a cabo sólo si las piedras afec-tadas tuvieron que ser desalojadas de la casa. Mas si el pade-cimiento desapareció o su color se atenuó, no es necesario ese ritual. A diferencia del proceso que lleva a la purificación de un ser humano, nada más es necesario en este caso.

15.Todo este capítulo se centra en las clases de secreciones

del cuerpo humano que transmiten diversos niveles de con-taminación, y que podrían requerir ofrendas como parte del proceso de purificación de la persona.1-18. Zav y Baal Keri / Secreciones masculinas. La emisión de semen o la secreción conocida como zav (véase a conti-nuación) que salga de un varón judío están intrínsecamente contaminadas, y además contaminan tanto a quien las tuvo como a quienes tengan contacto con las mismas. Existen tres grados de esa contaminación, dependiendo de la frecuencia y el tipo de las secreciones, como se estipula a continuación:

a) ל קרי ע� un varón que tuvo una emisión seminal. Ya sea ,ב�que el flujo haya sido semen normal o la secreción ligera-mente diferente conocida como zav (véanse las notas al v. 2). Esta contaminación corresponde al grado más leve de los tres, y aplica independientemente de las circunstancias

que causaron tal flujo. Un baal keri [hombre que tuvo esa emisión] puede sumergirse de inmediato y se purifica del todo al anochecer del día en que se sumergió. Las leyes de tumat keri son las últimas de este pasaje (vs. 16-18).

b) ב zav. La secreción que hace que un hombre sea zav es ,זdiferente a la del semen, pero quien la haya tenido una sola vez tiene la misma condición que el baal keri mencionado anteriormente. Un hombre que tuvo dos secreciones de esta sustancia se convierte en zav y detenta la contaminación en toda su gravedad, como es enunciado en el texto siguiente.

c) Un hombre que sufrió tres secreciones de zav, ya sea en el mismo día a intervalos cortos o en días sucesivos, detenta el mismo grado de contaminación que un zav común, pero con la severidad adicional de que debe traer una ofrenda al fi-nal del período de siete días posterior al cese de la secreción. Secreción de su carne. La carne a la que se — זב מבשרו .2hace referencia aquí es el órgano masculino (Rashi; Sifrá).

El líquido que la Torá llama זוב, zov, es semejante al se-men, pero con ciertas diferencias (Rashi; Rambam, Hiljot Mejusrei Kapará 2:1). Rambam (2:1) añade que resulta de una disfunción del cuerpo, en el que se gestó.-Su secreción contaminada es. El líquido con — זובו טמא הואtaminado tiene la condición de ה טמא ב ה� -contaminante pri ,א�mario u originario, y propaga contaminación por medio de א ש ע ומ� ג� contacto o transporte. Es decir, la persona se hace ,מ�tamé no sólo por tocar el líquido, sino incluso por levantar su peso sin entrar en contacto directo con el mismo. Asimismo, la ropa de esa persona se hace tamé (Kelim 1:3).

El lexema זוב aparece dos veces en este versículo [ב, זובו ,[זy está seguido del vocablo מא contaminado. El mismo ,ט

sus piedras, sus maderos, y toda la argamasa de la casa, sacando [todo eso] fuera de la ciudad, a un área contaminada. 46 Aquel que entrare a la casa después de que ha sido declarada en confinamiento se contaminará hasta la noche. 47 Y quien se apoyase en la casa sumergirá sus vestimentas, y quien comiese en la casa sumergirá sus vestimentas.

48 Si viniese el Cohén y observase, y he aquí que no se extendió el padecimiento por la casa después de que se ha puesto revoque a la casa, declarará pura el Cohén a la casa, pues se habrá curado el padecimiento. 49 Y tomará, para purificar la casa, dos aves, madera de cedro, hilo carmesí e hisopo. 50 Degollará un ave en una vasija de barro sobre aguas vivas. 51 Tomará la madera de cedro, el hisopo, el hilo carmesí y el ave viva, y los sumergirá en la sangre del ave degollada y en las aguas vivas, y salpicará la casa siete veces. 52 Limpiará la casa con la sangre del ave y las aguas vivas, y con el ave viva y con la madera de cedro, y con el hisopo, y con el hilo carmesí. 53 Dejará libre el ave viva en las afueras de la ciudad en un campo abierto, proporcionando expiación a la casa, y será purificada.

54 Esta es la ley de toda dolencia de tzaraat y de nétek; 55 y de tzaraat de vestimenta y de casa; 56 y de la seet, de la sapájat y de la bahéret; 57 para dictaminar en qué día es contaminada y en qué día es purificada; esta es la ley de la tzaraat”.1 Habló HASHEM a Moshé y a Aharón, diciendo: 2 “Habla a los Hijos de Israel, di-

ciéndo: Todo varón que tenga secreción de su carne, su secreción contami-nada es. 3 Así será su contaminación cuando tenga secreción: ya sea que destile su carne su secreción o se obstruya su carne con su secreción, su contaminación es.

15Zav y Baal Keri/

Secreciones masculinas


פרשת מצורע טו / ד ־טו 674 / ספר ויקרא

א נ דוב עלוהי ישכוב די א משכב ל ד כ

יהי א די ייתב עלוהי נ ל מ ב וכ א יהי מסע ב� יצ� במשכבה ב יקר� די ר ה וגב� ב: א מסד ע� ב א מס ויהי א י במ� ויסחי לבושוהי א די ייתב עלוהי נ ל מ א: ו ודייתב ע� מש ר�א ויהי י ויסחי במ� ע לבושוהי ב� א יצ� נ דובא נ ר דוב ב בבס� א: ז ודיקר� מש ד ר� ב ע� א מסב א א ויהי מס י ע לבושוהי ויסחי במ� ב� יצ�א כי בד� א נ ירוק דוב ארי ח ו� א: מש ר� ד ע�ב א א ויהי מס י ע לבושוהי ויסחי במ� ב� ויצ�א די ירכוב עלוהי ל מרכב א: ט וכ מש ד ר� ע�ב בכל די יהי ל דיקר� ב: י וכ א א יהי מס נ דובודיטול א מש ד ר� ב ע� א מס יהי תחותוהי ויהי א י במ� ויסחי ע לבושוהי ב� יצ� תהון יבה ב יקר� די יא וכל א: מש ר� ד ע� ב א מסע ב� ויצ� א י במ� ף שט� א ל וידוהי א נ דובד ע� ב א מס ויהי א י במ� ויסחי לבושוהי א נ ב בה דוב ף די יקר� חס� אן ד� א: יב ומ� מש ר�ארי א: יג ו� י ף במ� ט� ע ישת� אן דא ל מ� ר וכ ב� יתת יומין א מדובה וימני לה שבע� נ ידכי דובבשרה סחי וי� לבושוהי ע ב� ויצ� כותה לדב ה יס� א א תמינ בוע� וידכי: יד וביומ במי מ�ה יונ בני תרין או פנינין ש� רתין ת� לה א ויתננון ן זמנ שכ� ע מ� ם יי לתר� קד וייתי לא את ט ד ח� א ח� הנ תהון כ� עבד י א: טו וי� הנ לכ� יי ם קד א הנ כ� עלוהי ר פ� ויכ� א ת על ד וח�

ד

ה

ו

ז

ח

ט־י

יא

יב

יג

יד

טו

רש“י

ראיות שתים וקראו טמא, שנא’ זב מבשרו זובו טמא הוא. ומנה הכתוב השני ראיות שלש וקראו טמא, שנא’ טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו היא. הא כיצד, שתים לטומאה והשלישית מזקיקתו לקרבן (מגילה ח.): (ד) כל המשכב. הראוי למשכב. יכול אפי’ מיוחד למלאכה אחרת, ת”ל אשר ישכב. אשר שכב לא נאמר, אלא אשר ישכב, המיוחד תמיד לכך, יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו (ת’’כ פרק ב:ג): אשר ישב. ישב לא נאמר אלא אשר ישב עליו הזב, במיוחד תמיד לכך (שם ד; שבת נט.): (ה) ואיש אשר יגע במשכבו. לימד על המשכב שחמור מן המגע, שזה נעשה אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים, והמגע שאינו משכב אינו אלא ולד הטומאה, ואינו מטמא אלא אוכלין [ומשקין]: (ו) והישב על הכלי. אפילו לא נגע אפי’ עשרה כלים זה על זה כולן מטמאין משום מושב (ת’’כ פרק ג:א) וכן במשכב: (ח) וכי ירק הזב בטהור. ונגע בו או נשאו, שהרוק מטמא במשא (נדה נה:): (ט) וכל המרכב. אע”פ שלא ישב עליו,

כגון התפוס של סרגא שקורין ארצו”ן, טמא משום מרכב, והאוכף שקורין אלוי”ש [ס“א סיל“א] טמא טומאת מושב: (י) וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו. של זב (ת’’כ פרק ד:א) בא ולימד על המרכב שיהא הנוגע בו טמא ואין טעון כבוס בגדים, והוא חומר במשכב מבמרכב: והנושא אותם. כל האמור בענין הזב, זובו ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו והמשכב והמרכב, משאן מטמא אדם לטמא בגדים (שם ד): (יא) וידיו לא שטף במים. בעוד שלא טבל מטומאתו, ואפילו פסק מזובו וספר שבעה ומחוסר טבילה, מטמא בכל טומאותיו. וזה שהוציא הכתוב טבילת גופו של זב בלשון שטיפת ידים, ללמדך שאין בית הסתרים טעון ביאת מים אלא אבר הגלוי כמו הידים (שם ה): (יב) וכלי חרש אשר יגע בו הזב. יכול אפי’ נגע בו מאחוריו וכו’, כדאי’ בת”כ, עד איזהו מגעו שהוא בכולו הוי אומר זה היסטו (שם פרשתא ג:א־ב): (יג) וכי יטהר. כשיפסוק: שבעת ימים לטהרתו. שבעת ימים טהורים מטומאת זיבה שלא יראה זוב, וכולן רצופין (שם פרק ה:ד־ו):

י כל� ל־ה� א וכ Uב יטמ Cז יו ה� pל ב ע Sר ישכ ב אש משכ ל־ה� כבו במשכ ע Hיג ר אש< יש וא א: Fיטמ יו Cל ע ב אשר־יש@ישב וה� רב: Fע ד־ה ע� א מ@ וט ים Hמ ב� ץ Sח ור יו pד בג ס ב� יכ�ץ Sח ור יו pד בג ס ב� יכ� ב Uז ה� יו Cל ע ב אשר־יש@ י כל ל־ה� ע�ס ב� יכ� ב Uז ה� ר בבש8 ע� oנג *וה� רב: Fע ד־ה ע� א מ@ וט ים Hמ ב�ב Cז ה� רק י־י וכ; רב: Fע ד־ה ע� א מ@ וט ים Hמ ב� ץ Sח ור יו pד בגרב: Fע ד־ה ע� א מ@ וט ים Hמ ב� ץ Sח ור יו pד בג ס zוכב הור ט ב�ע� נג ל־ה� א: וכ Fב יטמ Cז יו ה� pל ב ע Sר ירכ ב אש מרכ ל־ה� וכא Nנוש וה� רב Uע ד־ה ע� א Cיטמ יו חת ת� היה י; אשר בכל רב: וכל Fע ד־ה א ע� מ@ ים וט Hמ ץ ב� Sח יו ור pד ס בג ב� ם יכ� אותיו pד בג ס zוכב ים Uמ ף ב� ט8 לא־ש יו Cד וי ב ז ה� ע־בו יג� ר אש�ע־בו רש אשר־יג� Vרב: וכלי־ח Fע ד־ה א ע� מ@ ים וט Hמ ץ ב� Sח ורב ז ר ה� eי־יטה ים: וכ; Fמ ף ב� oט ץ יש ל־כלי־ע ר וכ hב ב יש Cז ה�יו Uד בג וכבס תו הר Fלט ים מ� י ת Sשבע לו ר פ� וס מזובו ח־לו שמיני יק� יום ה� ר: וב� Bה ים וט vי ים ח� Sרו במ ץ בש Qח ורח ת� י יהוה אל־פ Nא ׀ לפנ mה וב Uי יונ Nי בנ oים או שנ י תר Nשתד mן אח כה ם ה� ה את ש| ן: וע Bכה ם אל־ה� Cנ ד ונת אהל מועיהוה י לפנ@ ן Kכה ה� יו ל{ ע ר וכפ ה Uעל ד Cאח Fוה את ט ח�

lexema aparece tres veces en el versículo siguiente [,בזובו תו donde es seguido de la palabra ,[זובו, מזובו -su conta ,טמאminación. En esta fórmula, los Sabios hallan alusión a la diferencia entre un hombre que ha tenido dos secreciones y uno que ha tenido tres. Dos secreciones hacen que alguien se convierta en zav y provocan un grado de contaminación que dura siete días y que de todos modos se elimina por medio de inmersión sin necesidad de elevar ofrenda alguna. Sin embargo, quien haya tenido tres secreciones debe elevar una ofrenda después de transcurridos los siete días (Rashi; Sifrá).

ישב .4 . . . ב -Se recline… se siente. A partir del em — ישכ$pleo del tiempo verbal en futuro, los Sabios derivaron que la condición especialmente rigurosa de la ropa de cama y del mobiliario [mishkav umoshav] aplica sólo a objetos que fueron dedicados especialmente para cumplir con tal fun-ción (véanse los próximos dos versículos). Incluso si un zav se reclinase en un objeto como una mesa o un librero, esta no adquiriría tumá primaria, sino sólo en primer grado. Una mesa no se considera una cama al respecto simplemente porque un zav se recuesta sobre ella, dado que, utilizando la

*חצי הספר בפסוקים



expresión que acuñaron nuestros Sabios, la mesa podría ar-gumentar metafóricamente: “Levántate para que podamos llevar a cabo nuestra función (que no es precisamente servir de apoyo corporal)” (Rashi; Sifrá).ישב .6 -Quien se siente. Incluso si alguien se sienta so — וה$bre una pila de diez frazadas, de las cuales sólo la de abajo detenta contaminación de zav en tanto mishkav umoshav, y no tiene contacto directo con la misma, esta persona se hace tamé tal como si efectivamente la hubiese tocado (Rashi; Sifrá).זב .8 ה$ Si escupiese el varón de la secreción. La — וכי-ירק saliva del zav contamina si alguien la toca directamente o la traslada (Rashi; Sifrá).ף .11 לא-שט$ .Sin sus manos haber lavado en agua — וידיו El término “lavar” es una expresión idiomática que signi-fica inmersión total en un mikve, de la misma manera que “lavar ropa” denota sumergirla en un mikve. Lavar respecto a la inmersión de personas significa que el cuerpo debe es-tar limpio del todo, de manera tal que ninguna suciedad o material externo se interponga entre el agua del mikve y la persona cuando se sumerge en él. La razón por la cual el versículo menciona expresamente las manos es debido a que, generalmente hablando, el zav utiliza las manos para tocar personas u objetos. Así pues, el sentido del versículo es que si un zav toca a alguien “con sus manos” sin haberlas lavado mediante sumersión, en tanto parte de su cuerpo, esa persona y su vestimenta se hacen tamé (Rambán).-Utensilio de barro… será roto. A diferen — חרש . . . ישבר .12cia de los recipientes de metal o de madera, los que pueden ser purgados de tumá por medio de inmersión en un mikve,

los recipientes de barro nunca pueden ser purificados en tanto permanezcan enteros. No obstante, si se les rompe, la tumá sale de ellos. Véanse las notas a 11:33.

ר. . . מזובו .13 Deja… de tener [literalmente, se purifica — יטה$de su] secreción. [El término ר no puede ser traducido יטה�literalmente como se purifica, debido a que no se deshace de su contaminación sino hasta que completa el ritual des-crito en los versículos siguientes: por ello, Rashi explica que la fuente de su contaminación, la secreción, ha terminado, permitiéndole así purificarse.] El primer paso es contar siete días en los que no haya secreción alguna (Rashi; Sifrá).

Proporcionándole así expiación. Cuando la — וכפר עליו .15víctima se cura, eleva una ofrenda por pecado para expiar por la transgresión que le provocó que le sobreviniera la enfermedad. Y luego trae su ofrenda de elevación para agra-decerle a Dios por haberlo curado (Rambán). El proceso de purificación del metzorá comprende tres animales: incluso un metzorá pobre tiene que ofrecer por lo menos uno, pero un zav y una zavá sólo ofrecen aves. El ritual mediante el que se sacrifican animales requiere de varios Cohanim, por lo que es inevitable que el proceso de purificación del metzorá tendrá bastante difusión o publicidad. Empero, eso no le causará ninguna humillación porque, de todas mane-ras, tanto su pecado como su castigo fueron de conocimien-to público. Por el contrario, el hecho de que tanta gente sepa que hizo penitencia y fue purificado lo hace encomiable. Sin embargo, puesto que el pecado del zav es un asunto privado y Dios quiere librarlo de la vergüenza, sólo ofrenda aves, cuyo servicio puede ser realizado por un solo Cohén (Méshej Jojmá).

4 Toda ropa de cama sobre la que se recline el varón de la secreción se contaminará, y todo objeto sobre el que se siente se contaminará. 5 Quien tocase su ropa de cama sumergirá sus vestimentas y se sumergirá en el agua y será impuro hasta la noche. 6 Quien se siente sobre un objeto sobre el que se sentó el varón de la secreción sumergirá sus vestimentas y se sumergirá en el agua, y será impuro hasta la noche. 7 Quien tocase la carne del varón de la secreción sumergirá sus vestimentas y se sumergirá en el agua, y será impuro hasta la noche 8 Si escupiese el varón de la secreción sobre alguien puro, [éste] sumergirá sus vestimentas y se sumergirá en el agua, y será impuro hasta la noche. 9 Todo medio de transporte sobre el que vaya el varón de la secreción se contaminará. 10 Y todo aquel que tocase cualquier cosa que estuvo debajo de él será impuro hasta la noche; y quien los transportase sumergirá sus vestimentas y se sumergirá en el agua, y será impuro hasta la noche. 11 A todo aquel a quien tocase el varón de la secreción sin sus manos haber lavado en agua, sumergirá sus vestimen-tas y se sumergirá en el agua, y será impuro hasta la noche. 12 [Todo] utensilio de barro que tocase el varón de la secreción será roto, y todo utensilio de madera será lavado con agua.

13 Cuando deje el varón de la secreción de tener secreción, contará para sí siete días desde que cesó, sumergirá sus vestimentas y sumergirá su carne en aguas vivas y se purificará. 14 Y en el día octavo tomará para sí dos tórtolas o dos palomillas y vendrá ante HASHEM a la entrada de la Tienda de Reunión y las dará al Cohén. 15 Y las hará el Cohén, una como ofren-da por pecado y una como ofrenda de elevación; proporcionándole así expiación el Cohén ante HASHEM por su secreción.


פרשת מצורע טו / טז ־כה 676 / ספר ויקרא

ת מנה שכב� ארי תפוק ר טז וגב� מדובה: ויהי בשרה ל כ ת י א י במ� סחי וי� א רע ז�ך ל מש� ל לבוש וכ א: יז וכ מש ד ר� ב ע� א מסא י ע במ� ב� א ויצט� רע ת ז� די יהי עלוהי שכב�די א יח ואתת א: מש ר� ד ע� ב א מס ויהי ויסחון א רע ז� ת שכב� ה ת� י ר גב� ישכוב א א: יט ואתת מש ד ר� אבין ע� א ויהון מס י במ�ה בבשר� ה יהי דוב� ם ד א יב ד תהי ארי ב ל דיקר� ה וכ א יומין תהי ברחוק� שבעדי כ וכל א: מש ר� ד ע� ב א מס יהי ה ב�ב א מס יהי ה ברחוק� עלוהי תשכוב ל ב: כא וכ א וכל די תיתב עלוהי יהי מסע לבושוהי ויסחי ב� ה יצ� ב במשכב� דיקר�ל כב וכ א: מש ר� ד ע� ב א מס ויהי א י במ�ע ב� א די תיתב עלוהי יצ� נ ל מ ב בכ דיקר�ד ב ע� א מס ויהי א י במ� ויסחי לבושוהי ל א הוא או ע� ל משכב א: כג ואם ע� מש ר�א עלוהי במקרבה בה תב א די היא י נ מב משכ� כד ואם א: מש ר� ד ע� ב א מס יהי ה עלוהי ויהי ה ותהי רחוק� ת� ר י ישכוב גב�ב די ישכוב ל משכ ת יומין וכ ב שבע� א מסא ארי ידוב ב: כה ואתת א עלוהי יהי מסה ן רחוק� א עד� גיאין בל ה יומין ס� דוב דמ�

טז ששי

יז [שביעי]

יח

יט

כ

כא

כב

כג

כד

כה

רש“י

(יח) ורחצו במים. גזירת מלך היא שתטמא האשה בביאה, ואין הטעם משום נוגע בשכבת זרע שהרי מגע בית הסתרים הוא (שם פרק ו:י): (יט) כי תהיה זבה. יכול מאחד מכל איבריה, ת”ל והיא גלתה את מקור דמיה (להלן כ:יח) אין דם מטמא אלא הבא מן המקור (ת’’כ פרשתא ד:ב): דם יהיה זבה בבשרה. אין זובה קרוי זוב לטמא אא”כ הוא אדום (נדה יט.): בנדתה. כמו ומתבל ינידוהו (איוב יח:יח) שהיא מנודה ממגע כל אדם: תהיה בנדתה. אפילו לא ראתה אלא ראיה ראשונה (ת’’כ שם ה): (כג) ואם על המשכב הוא. השוכב או היושב על משכבה או על מושבה אפי’ לא נגע בה [ס“א בו] אף הוא בדת טומאה האמורה

במקרא העליון, שטעון כבוס בגדים: על הכלי. לרבות את המרכב (שם טו): בנגעו בו יטמא. אינו מדבר אלא על המרכב שנתרבה מעל הכלי. בנגעו בו יטמא, ואינו טעון כבוס בגדים, שהמרכב אין מגעו מטמא אדם לטמא בגדים (שם): (כד) ותהי נדתה עליו. יכול יעלה לרגלה, שאם בא עליה בחמישי לנדתה לא יטמא אלא שלשה ימים כמותה, ת”ל וטמא שבעת ימים. ומה ת”ל ותהי נדתה עליו, מה היא מטמאה אדם וכלי חרס אף הוא מטמא אדם וכלי חרס (ת“כ פרק ז:ג; נדה לג.): (כה) ימים רבים. שלשה ימים (ת’’כ פרשתא ה:ט־י): בלא עת נדתה. אחר שיצאו שבעת ימי נדתה (ת“כ פרק ח:א־ב; נדה עב:־עג.):

ץ Sח ע ור ר� ת־ז� נו שכב� Tא ממ י־תצ@ יש כ; מזובו: ואל־ וכ ל־בגד וכ רב: Fע ד־ה ע� א מ@ וט רו ל־בש את־כ ים bמ ב�

א מ@ וט ים Hמ ב� ס Sוכב ע ר� ת־ז� שכב� יו Cל ע ה הי< אשר־י; עור ע ר� ת־ז� ה שכב� Cיש את ב א� Sר ישכ ה אש רב: ואש Fע ד־ה ע�

רב: Fע ד־ה מאו ע� Fים וט מ� חצו ב� Fורת eשבע ה Uר בבש ה Cזב ה הי< י; ם pד ה ב ז היה כי־ת; ה ואשרב: Fע ד־ה ע� א Jיטמ ה Cב ע� נג@ ל־ה� וכ ה ת בנד היה ת; מים יאשר־ וכל א Uיטמ ה Cת בנד יו pל ע ב Sתשכ ר אש וכל

יו pד בג ס ב� יכ� ה Uב במשכ ע� oנג ל־ה� וכ א: Fיטמ יו Cל ע ב תש@י vל־כל בכ ע� נג ל־ה� וכ רב: Fע ד־ה ע� א מ@ וט ים Hמ ב� ץ Sח ורד־ א ע� מ@ ים וט Hמ ץ ב� Sח יו ור pד ס בג ב� יו יכ� Uל ב ע Nאשר־תשוא Oי אשר־ה כל� ל־ה� ב הוא או ע� משכ ל־ה� ם ע� רב: וא Fע הכב ש ם וא רב: Fע ד־ה ע� א Cיטמ געו־בו בנ יו Cל בת־ע Iישים dמ ת י א שבע8 oמ יו וט ל ה ע ת י נד ה ותה� יש את ב א ישכ�ה א: ואש Fיו יטמ Cל ב ע Sב אשר־ישכ pמשכ ל־ה� וכה ת עת־נד בלא ים ב ר� ים cמ י ה מ ד זוב זוב י־י כ;

19-28. Nidá y Zavá / Secreciones femeninas. Este pasaje constituye la base de la santidad del hogar judío, porque contiene las leyes de nidá (mujer menstruante) y nidut, el período mensual durante el cual marido y mujer no pueden cohabitar. Es significativo que a esta mitzvá se le conoce como ה ח משפ ת ה� הר� -pureza de la familia. De la misma mane ,ט�ra que el ritual que une a un hombre y una mujer es conocido como קדושין, santificación, el matrimonio judío es un ejercicio mediante el cual se imbuye de santidad a la relación humana que con mayor facilidad podría convertirse en un acto de de-gradación, razón por la cual la preservación de esta santidad a través de los años durante los cuales se edifica el hogar y los vástagos del futuro son traídos al mundo depende de la pureza constante de la familia y de los socios que la forjan. En tal sentido, es instructivo saber que a través de los siglos las mujeres judías formaron la vanguardia en los esfuerzos por mantener esta pureza, con frecuencia a costa de grandes sacrificios y dificultades, y así lograron edificar sus familias en el súmmum de la santidad. Y fue debido a esa devoción que Rambán pudo escribir que el momento culminante del

Éxodo no tuvo lugar sino hasta que se erigió el Tabernáculo, porque este simbolizó la santidad del hogar judío en que se plasman los ideales de los Patriarcas (véase la introducción de Rambán al libro de Shemot).

A diferencia de la contaminación provocada por una secre-ción masculina, la que no aplica virtualmente en lo absoluto en ausencia del Templo y de los objetos y las circunstancias que requieren de un estado ritual de pureza, las secreciones femeninas de que trata este pasaje siguen teniendo relevancia respecto de las leyes de nidá. El texto contiene dos categorías de leyes. La primera (vs. 19-24) aplica a una nidá, una mujer en su período menstrual. El otro pasaje habla de una zavá, la que, como su contraparte masculina, podría requerir de una ofrenda como parte de su proceso de purificación.

El Talmud (Nidá 66a) afirma que, puesto que con frecuen-cia es difícil para todos, excepto para los expertos, determinar cuándo una mujer es nidá y cuándo es zavá, cuyas leyes son mucho más rigurosas, los Sabios estimaron necesario imponer algunas regulaciones propias de la zavá a todas las mujeres que experimentasen una secreción. Fue con posterioridad a



ello que las mujeres judías, quienes fueron alabadas por los Sabios por su profunda devoción y temor al pecado, adop-taron voluntariamente estos rigorismos legales adicionales sobre sí. Como consecuencia de ello es que la ley de nidá, tal y como está definida en el Talmud y el Shulján Aruj, es una combinación de las leyes de nidá y zavá. Por este motivo, resulta absolutamente imperativo que nadie base decisiones halájicas en el texto bíblico literal. Este pasaje trata sólo de las leyes de contaminación, en tanto que la prohibición de cohabitar con una nidá está impartida en los capítulos 18 y 20, así como las demás leyes sobre relaciones prohibidas.19-24. Nidá. La primera parte del pasaje trata del flujo menstrual regular de una mujer, mas no de la distinta con-dición de zavá. Tal y como se indica en el versículo 25, una diferencia fundamental entre la nidá y la zavá es el tiem-po de la secreción. Si esta tiene lugar durante su período mensual regular, tiene la condición de nidá, en tanto que si sucede en otras oportunidades, podría ser una zavá. En su estado de separación. Durante todo el — בנדתה .19período de siete días, es impura con la misma severidad que una zavá, razón por la cual debe separarse de la gente o de objetos cuya pureza debe preservarse para fines rituales.ד-הערב .23 ע$ Será impuro hasta la noche. A pesar — יטמא de que el versículo no menciona la inmersión en un mikve, evidentemente resulta imposible deshacerse de ninguna tumá sin inmersión, como está estipulado específicamente respecto de la nidá y en todo el pasaje sobre el zav, por ejemplo, en los versículos 21 y 27. Su estado de separación recaerá sobre — ותהי נדתה עליו .24él. Por ejemplo, si él cohabitara con ella en el quinto día de su impureza, se haría tamé durante los próximos siete días completos, a pesar de que ella podría sumergirse al final de sus propios siete días (Rashi; Sifrá).25-28. Zavá. Según la tradición que Dios enseñó a Moshé en Sinaí, hay siete días durante los cuales una secreción le da a la mujer la condición de nidá mencionada en los versí-culos previos. Según la ley de la Torá, si hay una secreción

durante este período, ella cuenta siete días desde el principio de aquella y, siempre que cese antes del final del período de siete días, se sumerge en el mikve a la noche siguiente.

Cualquier secreción que tenga lugar durante esos siete días, es un flujo de nidá, e incluso si tiene secreciones en días consecutivos ello no le daría la condición de zavá.

Es sólo después de esos siete días que ella podría conver-tirse en zavá y, por lo menos durante los once días siguientes, todo flujo es considerado como una secreción de zavá. Una vez que finalizan esos once días, es posible que ella recobre la condición de nidá. No obstante, si es que ella se hizo zavá en grado máximo, tal y como se describe en el párrafo b) a continuación, puede volver a ser nidá sólo si tuviera siete días ininterrumpidos sin flujo alguno. Pero si no fuese así, permanece en estado de zavá indefinidamente hasta que haya siete días “limpios” (Rashi; véase Tur, Ioré Deá 183).

Durante el período de once días cuando aplican las leyes de zavá, hay dos grados de rigurosidad, como se deduce de este pasaje:

a) ה נ ה קט� ב -Zavá en grado mínimo. Si una mujer tiene se ,זcreciones durante el período de once días, incluso si las tiene en dos días consecutivos, puede sumergirse en el mikve a la mañana siguiente, siempre y cuando el flujo haya cesado antes de la puesta del sol.

b) ה גדל ה ב Zavá en grado máximo. Si tiene secreciones ,זen tres días consecutivos durante el período de once días, es tamé hasta que cuente siete días consecutivos sin flujo alguno, posterior a lo cual se sumerge en el mikve y hace sus ofrendas.בים .25 -Muchos días. El plural días basta para in — ימים ר$dicar que debe ser un mínimo de dos. El vocablo adicional muchos implica que su condición, conocida como zavá en grado máximo [véase el inciso b) anterior], requiere tres días de secreción (Rashi; Sifrá). Cuando no es su período de separación. Como — בלא עת-נדתהse explica en el preámbulo a esta sección, los días de zivá po-tencial sólo pueden empezar después de que los días de nidá han concluido. Por ello, el sentido de esta frase es que ahora ella se encuentra después de sus días de nidá (Rashi; Sifrá).

16 Un varón de quien salga una emisión de semen sumergirá en agua toda su carne y será impuro hasta la noche. 17 Toda prenda o todo [objeto de] cuero sobre el que haya semen será sumergido en agua y estará impuro hasta la noche. 18 Una mujer con quien yazca un hombre y hubiese emisión de semen, se sumergirán en el agua y serán impuros hasta la noche.

19 Una mujer cuando tenga una secreción –la sangre siendo la secreción de su carne– siete días estará en su estado de separación y todo aquel que la tocase será impuro hasta la noche. 20 Todo aquello sobre lo que ella se recline durante su estado de separación se contaminará, y todo aquello sobre lo que se siente se contaminará. 21 Todo aquel que tocase su ropa de cama sumergirá sus vestimentas y se sumergirá en el agua, y será impuro hasta la noche. 22 Todo aquel que tocase cualquier objeto sobre el que [ella] se sentó, sumergirá sus vestimentas y se sumergirá en el agua, y será impuro hasta la noche. 23 O si alguien está sobre esa ropa de cama o [sobre] el objeto en el que ella está sentada, cuando lo tocó, será impuro hasta la noche. 24 Si yaciere con ella un hombre, su estado de separación recaerá sobre él y será impuro durante siete días; toda ropa de cama sobre la que se recline se contaminará.

25 Si de una mujer fluyere su sangre muchos días cuando no es su período de separación,

Nidá y Zavá – Secre-ciones

femeninas

Zavá


פרשת מצורע טו / כו ־לג 678 / ספר ויקרא

ל יומי דוב ה כ ל רחוק� או ארי תדוב ע�א ב א מס תהי ה רחוק� כיומי ה סובת�עלוהי תשכוב די א משכב ל כו כ היא: ה ה יהי ל� ב רחוק� ה כמשכ� ל יומי דוב� כיהי ב א מס עלוהי תיתב די א נ מ ל וכבהון ב דיקר� ל כז וכ ה: רחוק� ת כסואב�א י ע לבושוהי ויסחי במ� ב� ב ויצ� א יהי מסת א: כח ואם דכיא� מש ד ר� ב ע� א ויהי מסר כן ת� ת יומין וב ה שבע� ה ותמני ל� מדוב�רתין ה ת� ב ל� ה תס� א א תמינ תדכי: כט וביומתהון יתי י ה ות� פנינין או תרין בני יונ ש�עבד א: ל וי� ן זמנ שכ� ע מ� א לתר� הנ ת כ� לוא ת על ד ת ח� וי א את ט ד ח� ת ח� י א הנ כ�ה: ם יי מדוב סובת� א קד הנ ה כ� ר על� פ� ויכ�תהון אל מסואב ת בני ישר פרשון י לא ות�ת י בהון א בס תהון בסואב ימותון א ולא נ א דדוב ית א אור� מקדשי די ביניהון: לב דא אב לס א רע ז� ת שכב� מנה תפוק ודי ת י איב ולד ה ה ברחוק� לג ולדסובת ה: ב�ישכוב די ר ולגב� א ולנקב ר לדכ� דובה

א: ב א עם מס

כו

כז

כח

כט שביעי

ל

לא מפטיר

לב

לג

רש“י

או כי תזוב. את שלשת הימים הללו: על נדתה. מופלג מנדתה יום אחד זו היא זבה (שם) ומשפטה חרוץ בפרשה זו. ולא כדת הנדה, שזו טעונה ספירת שבעה נקיים וקרבן, והנדה אינה טעונה ספירת שבעה נקיים אלא שבעת ימים תהיה בנדתה בין רואה בין שאינה רואה. ודרשו בפרשה זו אחד עשר יום שבין סוף נדה לתחלת נדה, שכל שלשה רצופין שתראה באחד עשר יום הללו תהא זבה (ת’’כ שם ב־ד; נדה שם): (לא) והזרתם. אין נזירה אלא פרישה, וכן נזורו אחור (ישעיה א:ד) וכן נזיר אחיו (בראשית מט:כו): ולא ימתו בטמאתם. הרי

הכרת של מטמא מקדש קרוי מיתה (ספרי חקת קכה): (לב) זאת תורת הזב. בעל ראיה אחת, ומהו תורתו: ואשר תצא ממנו שכבת זרע. הרי הוא כבעל קרי, טמא טומאת ערב (ת“כ שם ח): (לג) והזב את זובו. בעל שתי ראיות

ובעל שלש ראיות, שתורתן מפורשת למעלה (שם ט):(י) עלת שבת בשבתו. ולא עולת שבת בשבת אחרת. הרי שלא הקריב בשבת זו שומע אני יקריב שתים לשבת הבאה, ת”ל בשבתו, מגיד שאם עבר יומו בטל קרבנו (שם קמד): על עלת התמיד. אלו מוספין לבד אותן שני כבשים של עולת

ה pת י נד ה כימ� ת י זוב טמא ל־ימ ה כ Uת ל־נד זוב ע� י־ת או כ;ל־ יו כ ל ב ע eב אשר־תשכ משכ ל־ה� וא: כ ה ה; Jה טמא Tהי ת;

ב Nכלי אשר תש ל־ה� ה וכ Uהיה־ל ה י; Cת ב נד Sה כמשכ י זוב Nימא Uם יטמ Cע� ב נוג@ ל־ה� ה: וכ Fת ת נד Hהיה כטמא א י; Nמ יו ט ל עה Cהר Fרב: ואם־ט Fע ד־ה א ע� מ@ ים וט Hמ ץ ב� Sח יו ור pד ס בג zוכביום וב� ר: Fתטה ר Sח וא� ים vמ י ת Sשבע ה pל ה פר Jוס ה Uמזובה ביא| Bה וה Uי יונ Nי בנ oים או שנ י תר Nה שת ח־ל Mק שמיני ת; ה�כהן את־ ה ה� ש| ד: וע Bח אהל מוע ת� Tן אל־פ כה ם אל־ה� אות

י Nכהן לפנ יה ה� ל� ה וכפר ע Uד על Cאח Fאת ואת־ה ט ד ח� mאח Fהם Uת ל מטמא oא י־ישר Bם את־בנ רת< ה: והז� Fת יהוה מזוב טמאם: Fר בתוכ י אש< vנ ם את־משכ Jמא ם בט� ת תו בטמא מ ולא יה־ מא ע לט ר� Tת־ז נו שכב� Vא ממ ר תצ@ אש Mב ו Uז ת ה� Hזאת תור

יש ה ולא Uנקב ר ול� Cכ ז ב את־זובו ל� ז ה וה� ת ה בנד ו ד ה: וה� Fבה: פפפ צ’ פסוקים. עיד’’ו סימן. Fב עם־טמא Hר ישכ אש<

א א תרין אמרין בני שנ בת א דש� ט וביומא ת א דמנח למין ותרין עשרונין סלת ש�א בת ש� ת י על� ונסכה: ח במש� א דפילא תדיר ת על� ל ע� א ת ב� בש� דתתעבד א ת רבון על רחיכון תק ה: יא וברישי י� ונסכ�ד ר ח� ם יי תורין בני תורי תרין ודכ� קדא ת למין: יב ותל א ש� בע א ש� אמרין בני שנח א במש� א דפיל ת א מנח עשרונין סלתא ת א מנח ד ותרין עשרונין סלת א ח לתורא ד: יג ועשרונ א ח ח לדכר א במש� דפילח א במש� א דפיל ת א מנח א סלת עשרונא עו א בר� ל ב א לאתק� ת ד על א ח לאמרא לגות הינ : יד ונסכיהון פ� ם יי א קד נ קרבבעות א ור� א לדכר לתות הינ א ות� יהי לתורא רח ת ריש י� א על� א ד מר א ח� א לאמר הינא: ת רחי ש� ל רישי י� תותה כן לכ ד באתח� ם יי א קד את ט ד לח� ר עזין ח� טו וצפיר ב�

א יתעבד ונסכה: ת תדיר ל על� ע�

י Nושנ ם dתמימ ה Cנ י־ש Bבנ ים Oש י־כב Bשנ ת ב ש� ה� וביום ת Hב ת ש� Sמן ונסכו: על Tש ה ב� Jה בלול pעשרנים סלת מנח

ה: Fיד ונסכ vמ ת ת ה� Sל־על תו ע� ב� בש�ר ק� י־ב Bים בנ ר יהוה פ Mה ל Cיבו על Oקר ם ת� דשיכ אשי ח וברם: תמימ; ה Cשבע ה pנ י־ש Bבנ ים ש� כב ד אח יל וא8 ים שנ�ד Uאח Fר ה Cפ מן ל� ש ה ב� mה בלול ה עשרנים סלת מנח mושלשד: Fאח Fיל ה Hא מן ל ש ה ב� mה בלול י עשרנים סלת מנח Nושנד Uאח Fבש ה Tכ מן ל� ש ה ב� mה בלול רון סלת מנח רן עש ועשהיה הין י; י ה� cם חצ יהוה: ונסכיה Mה ל Tיח� ניחח� אש Nה ר עלין זאת בש י� Tכ ין ל� ה� ת ה� Oיל ורביע א� ין ל cה ת ה� ר ושליש� פ ל�ד pים אח Oיר עז ה: ושע Fנ ש י ה� oדש דשו לח ת חדש בח Sעל

ה ונסכו: Tש ע Bיד י מ� ת ת ה� Qל־על יהוה ע� Mאת ל Cט לח�

ט

י

יא

יב

יג

יד

טו

מפטיר לשבת ראש חודשבמדבר כח:ט-טו


679 / HAFTARAT SHABAT ROSH JÓDESH

-Y no morirán. Como se indica por la conclu — ולא ימתו .31sión del versículo, esta “muerte” se refiere a karet, la separa-ción espiritual con la cual se castiga a quienes entran al área del Templo en estado de impureza (Rashi).c צ‘ פסוקים. עיד“ו סימן — Esta nota masorética significa que hay 90 versículos en la Sidrá, los que corresponden al valor numérico de la sigla mnemotécnica עידו, sus testigos, lo que a su vez alude a la naturaleza sobrenatural de la dolencia de tzaraat, la que rinde testimonio sobre el hecho de que la víctima ha pecado (Rabí David Feinstein).9-10. El musaf de Shabat. Desde aquí hasta el final de la Sidrá, la Torá enumera las ofrendas de musaf, empezando con la de Shabat. Incluso en el Shabat y las festividades, la primera ofrenda del día es el tamid regular, como se

especifica en el versículo 10.תו .10 ב$ En su Shabat. Si se omitió la ofrenda de musaf — בש$en un Shabat, no puede ser ofrendada junto con el musaf del Shabat siguiente (Rashi).14. . . . Y sus libaciones. En el caso del cordero — ונסכיהם ofrendado en Shabat, la Torá no especificó el número de libaciones requeridas sino que asumió las cantidades dadas en el capítulo 15. Sin embargo, dado que las ofrendas del novilunio y otras incluyen asimismo diferentes clases de animales, la Torá enumera las libaciones, y tales cantidades aplicarán a todas las ofrendas que siguen (Rambán).טאת .15 Y de machos cabríos, uno como — ושעיר עזים אחד לח$ofrenda por pecado. Los machos cabríos de todas las ofren-das de musaf son ofrendados para expiar por pecados que

o si tiene una secreción después de su separación, todos los días de su secreción contaminante como los días de su separación serán, impura es. 26 Toda ropa de cama sobre la que se acostase todos los días de su secreción, como la ropa de cama de su estado de separación será considerada, y todo objeto sobre el que se siente contaminado estará como durante su estado de separación. 27 Todo aquel que los toque será impuro, sumergirá sus vestimentas y se sumergirá en el agua, y será impuro hasta la noche. 28 Si cesa su flujo contará para sí siete días, y posteriormente se purificará.

29 En el día octavo tomará para sí dos tórtolas o dos palomillas, y las llevará al Cohén, a la entra-da de la Tienda de Reunión. 30 Las hará el Cohén, una como ofrenda de culpabilidad y una como ofrenda de elevación; le proporcionará expiación ante HASHEM por su secreción contaminante.

31 Separarás a los Hijos de Israel de su impureza; y no morirán como resultado de su impureza si impurifican Mi Tabernáculo que está entre ellos. 32 Esta es la ley de un hombre que tuviese secreciones así como emisión de semen, por medio de lo cual se contamina; 33 y de una mujer que sufre de su separación; y de una persona que tuviese su secreción, ya sea varón o mujer; y de un hombre que yaciere con una mujer impura”.

HAFTARAT SHABAT ROSH JÓDESHBamidbar 28:9-15

9 Y en el día de Shabat, dos corderos en su primer año, sin defectos, y dos décimos de flor de harina como ofrenda farinácea, mezclada con aceite, y su libación. 10 La ofrenda de elevación de cada Shabat en su Shabat, además de la ofrenda de elevación permanente y su libación.

11 En sus novilunios ofrendarán una ofrenda de elevación a HASHEM: dos novillos; un carnero; corderos en su primer año, siete, sin defectos. 12 Y tres décimos de efá de flor de harina como ofren-da farinácea, mezclada con aceite, por cada novillo; y dos décimos de efá de flor de harina como ofrenda farinácea, mezclada con aceite, para el carnero. 13 Y un décimo de efá de flor de harina como ofrenda farinácea, mezclada con aceite, por cada cordero; una ofrenda de elevación de aro-ma agradable, una ofrenda ígnea para HASHEM. 14 Y sus libaciones: medio hin por cada novillo, y un tercio de hin para el carnero, y un cuarto de hin de vino por cada cordero; esta es la ofrenda de elevación cada mes de los meses del año. 15 Y de machos cabríos, uno como ofrenda por pecado para HASHEM. Además de la ofrenda de elevación permanente será eso realizado, con su libación.

רש“י

התמיד. ומגיד שאין קרבין אלא בין שני התמידין, וכן בכל המוספין נאמר על עולת התמיד לתלמוד זה (שם): (יב) ושלשה עשרנים. כמשפט נסכי פר, שכן הן קצובין בפרשת נסכים (לעיל טו:ח־י): (יד) זאת עלת חדש בחדשו. שאם עבר יומו בטל קרבנו ושוב אין לו תשלומין (ספרי קמה): (טו) ושעיר עזים וגו’. כל שעירי המוספין באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, הכל כמו שמפורש במסכת שבועות

(ט.). ונשתנה שעיר ראש חודש שנא’ בו לה’, ללמדך שמכפר על שאין בו ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שאין מכיר בחטא אלא הקב”ה בלבד, ושאר השעירין למדין ממנו. ומדרשו באגדה, אמר הקב”ה הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח (שם): על עלת התמיד יעשה. כל הקרבן הזה: ונסכו. אין ונסכו מוסב על השעיר

שאין נסכים לחטאת:


680 / הפטרת שבת ראש חודש

involucran יו ש ד ש וק ת מקד contaminación ritual, en la cual ,טמאla persona contaminada entra al Templo o come la carne de las ofrendas (Shevuot 2a-b). La adición de la palabra ‘ה ,ל�para HASHEM, indica el grado del error por el cual la ofrenda expía (ibíd. 9a). Debe ser un pecado que sólo le es conoci-do a Dios, es decir, que el transgresor no estaba consciente de su contaminación ni antes ni después de dicha omisión (Rashi). [Pero cuando en realidad sí estuvo consciente de ello, véase la Mishná en Shevuot (ibíd.) respecto de su expiación.]

' Shabat Rosh JódeshÉste es el último capítulo del conmovedor libro de

Ieshaiahu. Fue elegido como Haftará de Shabat Rosh Jódesh por su penúltimo versículo (el cual es repetido después de concluir el capítulo), que habla del homenaje que se le ren-dirá a Dios cada Shabat y cada Rosh Jódesh.

El capítulo consuela y da esperanza a la nación judía, en un pasaje en el que Ieshaiahu visualiza la derrota definitiva de las naciones, que lucharán unas contra otras y contra Israel, en la batalla culminante de Gog y Magog, la guerra que precede a la redención final. Ieshaiahu nos habla de la derrota de las naciones y el reconocimiento universal de la grandeza de Dios y Su pueblo. Sin embargo, hay severas lecciones para Israel también.

El capítulo comienza declarando que el universo no es más que el trono de Dios y el estrado de Sus pies. ¿Quién puede pensar que el pueblo judío puede construir un Templo que abarque Su gloria, cuando Dios está tan por encima de cualquier honor que nosotros Le podamos otorgar?

Ciertamente, el propósito del Templo no es otro que servir de herramienta de elevación exclusivamente para nosotros. Aquellas personas que creen que se puede apaciguar a Dios mediante un servicio hipócrita y carente de sentido, son equiparables a quienes asesinan y mutilan a personas, y a quienes ofrendan sobre el altar animales impuros o sangre contaminada. Para empeorar las cosas, ellos hacen esto en forma consciente, habiendo elegido esta forma blasfeman-te de servir a Dios. Dios responderá con la misma medida, castigando precisamente a quienes Lo sirven de esta forma. Aunque ese no será el fin. Aquellos que permanezcan fieles a Dios serán reconocidos y recompensados de modo mila-groso. El renacimiento de Israel será tan asombroso como el de una nación entera nacida en un solo día, incluso sin trabajo de parto. Si Dios decide otorgar una nueva vida a Su pueblo, ¿podría acaso ser de otra manera?

Así, todos aquellos que han sido leales a Jerusalén y se han afligido por ella, se regocijarán con ella. La bendición fluirá hacia ellos en torrentes, mas sus enemigos sufrirán una derrota ignominiosa cuando Dios descargue toda Su ira sobre ellos. Los sobrevivientes difundirán detalles de Su grandeza a los confines más alejados de la tierra, y en el proceso también acercarán nuevamente a aquellos judíos rezagados, que parecían eternamente perdidos en este exilio tan largo y cruento.

Todos ellos vendrán al Templo reconstruido –un Templo que será eterno– a prosternarse como siervos devotos y lea-les de Dios. La historia habrá alcanzado su meta, y aquellos que permanecieron fieles a Dios verán como su causa habrá sido reivindicada.

66 1 Así ha dicho HASHEM: El cielo es Mi trono y la tierra, el estrado de Mis pies. ¿Qué Casa pueden ustedes

construirme? ¿Cuál [es] el lugar de Mi descanso? 2 Mis manos han hecho todo esto y [mediante ellas] todo se hizo, palabra de HASHEM, pero esto es lo que aprecio: el pobre y el quebran-tado de espíritu que es celoso de Mi Palabra.

3 Quien degüella al toro [es como si] mata un hombre; quien ofrenda un carnero [es como si] desnuca a un perro; quien acerca una ofrenda farinácea [es como si] ofrece sangre porci-na; quien acerca una ofrenda recordatoria de incienso [es como si] está trayendo un regalo extorsivo. Ellos han elegido sus caminos, sus almas han deseado sus abominaciones.

4 Yo también elegiré burlarme de ellos; aquello que han temido lo volcaré sobre ellos, pues he llamado, mas nadie ha respondido; he hablado, mas no han escuchado. Han hecho lo que es malo ante Mis ojos y lo que no deseé han elegido.

5 Escuchen la palabra de HASHEM, aquellos que son celosos de Su palabra; sus hermanos, que los odian y se alejan de ustedes, dicen: “Es por mi reputación que HASHEM es glorifi-cado”, pero veremos su alegría y ellos se avergonzarán. 6 Un sonido de tumulto llega de la ciudad, un sonido proviene del Santuario, es la voz de HASHEM, dando retribución a Sus ene-migos. 7 Antes de sentir las contracciones, ¡habrá parido!; an-tes de sentir el dolor del parto, ¡habrá dado a luz a un varón!

הדם רץ Cא וה י כסא ים מ8 ש ה� יהוה ר מ8 א ה א כ סו קום מ ה ואי־ז< י תבנו־ל אשר ית ב� ה אי־ז< י Uגל ר�לה oל־א היו כ י; ו� ה ת ש י ע cד י לה ל־א י: ב ואת־כ ת; מנוחד oר וח ונכה־רוח� ני אל־ע יט ב א� ואל־זה נאם־יהוה שה ה� ח� זוב} יש כה־א מ� שור ה� ט ג שוח י: ר; ל־דב ע�ה Cלבנ יר Oזכ מ� יר ם־חז ד� ה מנח ה על} Mמ לב כ ף Bעורם Tובשקוציה ם רכיה בד� חרו Fב ה מ ם־ה ג� ון Uא ך Bר mמבם ליה על� Mבת ר אבח8 י ם־אנ ד ג� ה: צ Bפ ח ם Jפש נ�ה עונ ין Nוא אתי ר ק ן ע� eי ם ה ל יא cב א ם ומגורתר אש< Mוב י בעינ� ע ר� ה עשו Mי ו� עו hמ ש ולא רתי Hדבים vחרד Mה ר־יהוה דב� ה שמעו רו: Fח ב צתי Hפ לא־חם דיכ מנ� ם נאיכ ש ם אחיכ מרו Fא רו אל־דבם Tתכ בשמח� ה ונרא< יהוה ד יכב8 שמי ן ע� eלמקול ל Uהיכ Bמ קול יר מע און ש ו קול יבשו: ם וה@יל vח ת רם ז בט< יו: Fיב לא גמול ם ל@ מש� יהוה ר: Fכ ז ה יט Oוהמל ה Cל בל Kח בוא י רם בט ה ד Uל י

HAFTARAT SHABAT ROSH JÓDESH / הפטרת שבת ראש חודשIeshaiahu 66:1-24 / ישעיה סו:א־כד


681 / HAFTARAT SHABAT ROSH JÓDESH

8 ¿Quién ha oído algo similar? ¿Quién ha visto algo así? ¿Acaso la tierra ha pasado su parto en un solo día? ¿Ha acaso nacido una nación de una sola vez, mientras Sion [sí] paría y daba a luz a sus hijos? 9 “¿Acaso he de traer [a una mujer] al taburete de parto y no he de hacerle parir?”, dice HASHEM. “¿Acaso Yo, que soy Quien produce el nacimiento, he de rete-nerlo?”, dice tu Dios.

10 Alégrense con Jerusalén y regocíjense en ella, todos aquellos que la aman. Alborócense con su exaltación, todos aquellos que se han enlutado por ella. 11 Para que den de amamantar y se sacien del pecho de su consolación; para que succionen y se deleiten del resplandor de su gloria. 12 Pues así ha dicho HASHEM: “He aquí que dirigiré hacia ella la paz cual río y el honor de las naciones cual manan-tial surgente, y amamantarán; sobre hombros serán alzados y sobre rodillas serán mecidos. 13 Como una madre que con-suela a su hijo, así habré Yo de consolarlos; con Jerusalén se verán consolados. 14 Verás y tu corazón se exaltará; tus huesos florecerán cual hierba; la mano de HASHEM será co-nocida por Sus siervos y la furia por Sus enemigos. 15 Pues he aquí que HASHEM vendrá en fuego y Sus carruajes en torbellinos de viento, para devolver Su enojo con ira y Su reprimenda con fuego flameante. 16 Pues con fuego HASHEM juzgará y con Su espada a toda carne; serán muy numero-sos los ajusticiados por HASHEM.

17 Aquellos que se consagran y se purifican para invadir los jardines, marchan uno detrás del otro al fragor [de la contienda]; juntos serán consumidos, aquellos que con-sumen la carne del cerdo, de criaturas abominables y de roedores, palabra de HASHEM. 18 Y ante Mí [llegan] todas sus acciones y todos sus pensamientos; [ha llegado] la hora de reunir a todas las naciones y lenguas, a que vengan y vean Mi gloria.

19 Pondré sobre ellos una señal y enviaré algunos de ellos como sobrevivientes a las naciones: Tarshish, Pul y Lud, los tensores de arcos; Tuval y Iaván, las islas lejanas, que no han oído de Mi renombre y no han visto Mi gloria; ellos declararán Mi gloria entre las naciones. 20 Traerán a todos sus hermanos desde todas las naciones como ofrenda para HASHEM, en ca-ballos, en carruajes, en carretas cubiertas, a lomo de mula y bailando alegremente en Mi Santo Monte, Jerusalén, dijo HASHEM; tal como trae Israel su ofrenda en un recipiente puro a la Casa de HASHEM. 21 De ellos también tomaré [para Mí] como Cohanim y levitas, dijo HASHEM.

22 Pues así como los nuevos cielos y la nueva tierra que crearé perdurarán delante de Mí –palabras de HASHEM–, así perdurará tu descendencia y tu nombre. 23 Y será que, de novilunio en novilunio y de Shabat en Shabat, vendrá toda carne a prosternarse delante de Mí, dijo HASHEM.

24 Saldrán y verán los cadáveres de quienes se han re-belado en contra de Mí, pues sus gusanos no morirán y su fuego no se extinguirá, y serán [modelo de] desgracia para toda carne.

Y será que, de novilunio en novilunio y de Shabat en Shabat, vendrá toda carne a prosternarse delante de Mí, dijo HASHEM.

רץ ביום ל א לה היוח� א ה כ א י ר זאת מ� ע כ מ8 י־ש ח מ;ה Jלד Fם־י ג� ה ל pכי־ח ת Uאח ם ע� פ8 גוי לד Jאם־יו ד אחר יאמ8 יד vאול ולא יר שב� א� י Oאנ Mט ה : יה Iנ את־ב ציון יך: י שמחו Fר אלה Sמ רתי א Hצ יד וע מול� י ה� יהוה אם־אנ�שוש ה מ ישו את יה ש� Lל־אהב ה כ Cילו ב Oם וג bל את־ירושם עת ושב� ינקו ת; ן ע� eיא למ : יה Iל ע ים vבל מתא� ל־ה� כה: Fיז כבוד Oם מז Tגת נ� מצו והתע� ן ת ע� Qלמ יה Lנחמ משד ת�לום ש ר ה כנ יה ל ה־א Iנט י cהננ יהוה ר מ8 א ׀ יב כי־כה ל־ או וע� ש ד תנ ל־צ� ם ע� Lקת ינ� ם ו; vף כבוד גוי Kל שוט ח� Qוכנן כ} נו Lחמ Mתנ אמו ר אש< יש יג כא עו: Fעש Fתש ים Hברכש mוש יד וראיתם מו: Fתנח ם Hל ובירוש ם חמכ אנ8 נכי Fאד־יהוה ה י� ה ונודע| חנ דשא תפר� ם כ� Tצמותיכ ם וע� לבכש Nא ב יהוה ה י־הנ} טו כ; יו: Fיב את־א ם Hע וז יו ד את־עבתו ער Mפו וג ה א� יב בחמ ש� יו לה Uרכבת ה מ� Cסופ בוא וכ� יל־ רבו את־כ ט ובח� אש יהוה נשפ י ב ש: טז כ� Bהבי־א Mבלים הר Mמט וה� ים דש מתק� יז ה� יהוה: י לל@ ח� בו ור� ר Uש בר בש8 כלי א וך ת ב� כ’] [אחד ת ח� א� ר eח א� נות ג� אל־ה�נאם־יהוה: פו ס� י ו Jחד י� ר Uכב ע� Fוה קץ Tש וה� יר חז Mהאת־ ץ ב@ לק� ה א ב ם חשבתיה ומ� עשיהם Mמ י נכ Fיח וא

י מת י: יט וש� או את־כבוד; או ור Cלשנות וב ם וה� vגוי ל־ה� כיש רש גוים ת� ים אל־ה� ליט י מהם ׀ פ cחת ם אות ושל� ה בים רחק Fה ים cאי Fה ן ו� וי ל תוב8 שת Tק משכי ולוד פול י את־כבוד או ולא־ר את־שמעי מעו Fלא־ש ר אשל־אחיכם את־כ יאו cכ והב ם: גוי; ב� י vאת־כבוד ידו Oוהגים ב צ� כב וב� ר ים וב סוס יהוה ב� Mה ׀ ל mם ׀ מנח cגוי ל־ה� מכר מ8 א ם Hל ירוש י דש� ק ר Sה ל ע8 רות כרכ וב� ים ד פר וב�י Oבכל ה pמנח את־ה� ל א� ישר י בנ יאו ב י אשר Mכ יהוה ם vלוי ל� ים Oכהנ ל� ח �אק ם ם־מה< כא וג� יהוה: ית ב@ הור טרץ א וה ים ש חד Mה ים מ8 ש ה� אשר Mכ י cכב כ יהוה: ר Sמ אן Kי נאם־יהוה כ Hנ ים לפ Oה עמד Vי עש Oר אנ ה אש ש חד Mהדשו בח מדי־חדש ה י כג וה ם: Iושמכ ם Tרעכ ז� עמד Mיי Hנ לפ חות Mלהשת ר pש ל־ב בוא כ י תו ב� בש� ת Cב י ש� ומד@ים vפשע ים ה� ש אנ Fאו בפגרי ה צאו ור Fר יהוה: כד וי Sמ איו וה ה תכב לא ם ואש מות ת לא ם עת תול� י cכ י dב

ר: Fש ל־ב און לכ ר Bדר pש ל־ב בוא כ תו י ב� ת בש� Cב י ש� דשו ומד@ ה מדי־חדש בח י וה

ר יהוה: Sמ י א Hנ חות לפ Mלהשת


Documents

ערוצמ-עירזת תשרפ · tumá (impureza ritual) para enseñar que la vida sin más no es suﬁciente, que esta debe ser un instrumento en el servicio a Dios; de lo contrario,